עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

גזל. זה כל הסיפור - הנכס הגדול ששמו נחשון, נלקח ע"י קבוצה שתיתן ממנו מנות שמנות לאנשים מסוימים. אני ושכמותי נקבל פירורים
גזל, זה כל הסיפור
מאת דן מאיר, נחשון, 30.10.2005

הנכס הגדול ששמו נחשון,

נלקח ע"י קבוצה

שתיתן ממנו מנות שמנות

לאנשים מסוימים.

אני ושכמותי נקבל פירורים


אין בדברים שייכתבו להלן משום תביעה או רצון לשנות. את השאיפה הזאת זנחתי בשנים האחרונות. יותר ויותר התכנסתי בתוך עצמי עם מחשבותי ובעיקר עם הזכרונות...

איני כותב את הדברים כדי להעיר מישהו משנתו, איני מחכה למישהו שיקום וישיב על טענותי או יתרץ את מצבי והרגשותי. הדחיפה לכתוב נובעת מלחץ פנימי האומר כי עלי לתת ביטוי ועדות לדברים שהיו בעבר ונעלמו, וכן לתת ביטוי להרגשתי כי מלבד שינוי מיוחל כל שהוא, מתרחש כאן גם משהו שאפשר לקרוא לו בעברית פשוטה: גזל.

 

***

 

לפני 55 שנה  הגענו, קבוצה של אנשים מאוד צעירים לגבעה מסולעת וזרועה קוצים לרוב. כשירדנו מהמשאית שהביאה אותנו ואת חפצינו הדלים – אמרו לנו: זה המקום. תתחילו לבנות קיבוץ...

אולי מפני שהיינו צעירים ותמימים, לקחנו את זה ברצינות גדולה. אני בכל אופן עשיתי זאת כך שנים רבות, עד לתקופה האחרונה. ולקחת ברצינות זה להבין כי מי שבא ראשון יסבול מכל החולשות והקשיים שהתנאים גורמים, הרבה יותר ממי שיבוא מאוחר יותר.

לאורך שנים קלטנו קבוצות ובודדים שבאו אף הם כדי לחיות איתנו כאן. היה זה רק טבעי לומר לעצמנו: האנשים שהגיעו באו מרצונם להיות שותפים במקום שבנינו. התייחסנו לכך בצורה הכי הגיונית (ואולי תמימה משהו) ועשינו למענם הכל וברצון.

אף פעם לא אמרנו: "איך ייתכן שאדם חדש שבא היום, נכנס לגור בבית בנוי, עם כל הציוד הנדרש"... זה נראה לנו אך טבעי שמי שבא מאוחר יותר, זוכה בחלק מהדברים שאנו יצרנו שנים קודם לכן. והכי חשוב - ביום שהוא מתקבל לחברות, הוא נעשה מייד שותף לכל החובות, אך גם לכל הזכויות.

לא הרגשנו מקופחים. ראינו בזה דבר טבעי ש"החדשים" מקבלים זכויות כמו לנו, וכך נעשים שותפים.

רק מה? הסדר הכרונולוגי מחייב להעמיד את הדברים בצורה הנכונה. אין מה לעשות כנגד העובדה שמי שנולד קודם, עתיד לסיים את חייו לפני מי שהוא צעיר  ממנו. אלא שהוותיק  חיכה הרבה יותר לכל שלב ששיפר את חייו: זה מתחיל בקומקום חשמלי, עובר דרך הרדיו, מקרר, טלוויזיה, מגורים ראויים, שירותים צמודים או "שיכון ותיקים", שגם הוא היום כבר אינו מושג מוסכם ושווה לכולם.

שיהיה ברור: אין, ולא הייתה לי שום כוונה לדרוש מכל אחד שבא אחרי לכאן, להתחיל מההתחלה, כפי שאני עשיתי, ולעבור קשיים שהיו, לפעמים, בלתי נסבלים. גם איני דורש להחזיר לי את מה שחסר לי לאורך השנים. יש לי את מלוא ההבנה למהלך העניינים הזה. קיבלתי בברכה כל מי שהגיע וחלקתי עימו כל מה שבנינו, יצרנו ורכשנו במשך השנים.

יותר מכך: זכיתי וניתנה לי האפשרות לעבור את החוויות הגדולות (גם אם היו קשות לפעמים) שלא היו מנת חלקם של אלה שבאו לכאן אחרי.

 

***

 

בדיוני השנים האחרונות שמעתי לא אחת ביטויים כמו: השיטה הישנה לא הוכיחה עצמה... סחבתם על גבכם פרזיטים ו"פרנסתם" אותם. עובדה, ראו להיכן הגעתם מבחינה כלכלית...  

חלק ממשמיעי הביטויים האלה חיו כאן גם בשנים עברו. לא כולם זכורים לי מן השורה הראשונה של העובדים קשה, או מתאמצים במיוחד. שמם גם לא התנוסס בראש רשימות הגיוסים והעבודה מעבר לשעות המקובלות שהיו מתפרסמות בזמנים ההם. אבל היום הם ממהרים לקפוץ על העגלה החדשה ובפיהם רוממות העבודה ותלונות נגד הפרזיטים...

לעניות דעתי – אלה שידעו להסתדר בעבר לא יעלמו. הם ימשיכו להתקיים, אפילו בעצמה חזקה בהרבה. מי שידע להיות כזה אז, ימצא את דרכו גם בשיטות הקפיטליסטיות המאומצות היום ע"י "המחדשים" למיניהם. אליו יצטרפו בשמחה הטרמפיסטים, אלא שכעת חלק מהם יזכה גם במשכורת גבוהה ותנאים מפליגים, והלוואי שאני טועה.

 

***

 

היום גילתה התנועה הקיבוצית את צורת החיים המתקדמת, "החדשה": הקפיטליזם הישן.

הנה סיפור מן החיים: לפני 30 שנה נסע קרוב שלי, מהנדס בחברת "תדיראן", לביקור בחברות האלקטרוניקה הגדולות ביפאן. כששמעו שבא מישראל, אמרו לו בתמיהה: אתה מישראל, ובא ללמוד אצלנו? הלוא אנחנו למדנו שיטות ארגון ועבודה מן הקיבוצים... נשמח להראות לך הכל, אבל דע שזה בא מישראל. האיש חזר מיפאן ושמח לספר לי, כחבר קיבוץ, את הסיפור הזה.

ובכן, עם כל האבסורד שבדבר, יוצא שהקפיטליזם המודרני ידע ללמוד מן הקיבוץ שיטות עבודה וארגון - צוות, רכזים מתחלפים, אחריות וכו' - ואנחנו, החברה "המתקדמת בעולם" נמצאים בתהליך של אימוץ השיטות הישנות. הנה "גילינו" את הקפיטליזם. אכן, עיסקת חליפין נאה...

 

לא השתתפתי בדיונים על הקיבוץ "החדש" ו"המתחדש". אינני רואה עצמי חלק ממנו (אני שומע מישהו מעיר: "אין לך ברירה"...). ידוע לי כי חלק מהאנשים איתם שוחחתי, הלכו לדיונים האלה כדי "להשיג" עמדה חזקה יותר או תנאים טובים יותר בצורת החיים החדשה, המתרגשת ובאה עלינו והמתקראת משום מה בשם "קיבוץ". הרצון לתפוס עמדה טובה, עם תנאים משופרים, הולך ונעשה טבעי.

אינני משתתף בכל זה. הדבר לא רק שהוא רחוק ממה שחלמתי עליו בעבר, זה משהו אחר לחלוטין. טרם שוכנעתי שעלי לתת יד לתהליך, גם אם לא על עצמי אחשוב, אלא על הצעירים ותושבי העתיד של המקום הזה.

 

***

 

לדעתי, מהלך העניינים העכשווי מנוהל ע"י צוות טכנוקרטים, ברובם שכירים, שאין להם ולא כלום עם החברה בנחשון, מלבד הקשרים הכספיים (צ'ק שמן בסוף החודש)...

ניקח למשל את עניין התקציב האישי: אחד הנושאים הראשונים ש"מנהלינו" החדשים התלבשו עליו הם החברים החייבים בתקציב שלא מתביישים להרוס את הקיבוץ בסירוב לחסל את חובם... אני עדיין זוכר את ההתקפה הגדולה הזו שבגללה, כביכול, העבירו את כל חשבונות החברים לבנק בחוץ, כולל של חברים שלא היו חייבים לקיבוץ פרוטה. ידוע לכל שבתקופת האופנסיבה הגדולה על "הורסי הקיבוץ" החייבים, מספר הזכאים בסעיף התקציב האישי בנחשון היה גדול בהרבה, ובהתאם לכך גם הסכומים...

מהלך זה אפשר להנהלה להכניס את ידה גם לכיסם של הזכאים. מכאן והלאה – כל התקציבים נמצאים בשליטה מוחלטת של מנהלים למיניהם, כולל "הקפאות" שונות מן העבר, קביעת קצב העברת כספים לזכות החבר ועצירת כספים הנמצאים בחשבון הזכות שלו.

השאלה היא: מדוע החבר החייב לקיבוץ "עושה מעשה לא מוסרי והורס את הקיבוץ" כדבריהם, ואילו החוב של הקיבוץ לחבריו מוצדק ונכון, "בגלל קשיי תזרים"...

מקובל עלי שהחברים צריכים לעשות לחיסול חובם, גם אלה מהם שאינם "נוכלים" וממש קשה להם. אני בטוח, לעומת זאת, כי קשיי התקציב לא מפריעים למי שמשתמש בנימוק זה, לקבל את הצ'ק שלו בסוף החודש.

אינני בא בטענות למנהלים הזרים. ייתכן והם באו באמת לעשות עבודה ולעזור. אבל אין להם שום קשר אישי, או חברתי לקבוצת האנשים שחיה כאן, ואם משהו ישתבש בעתיד, המקסימום שיקרה להם הוא שיצטרכו להחליף מקום עבודה, ואולי ילכו "להציל" קיבוץ אחר...

 

***

 

 איני יכול שלא להתייחס לבעיה נוספת והיא שכל מה שקורה בתחום המשקי, המנהלי והכספי, מתנהל על "מי מנוחות", ללא וועדת-ביקורת וללא מבקר פנים. למבקר שנזרק מכאן, בגלל טענות שהיו אליו, איש לא דאג למחליף. גם התפזרותה של ועדת הביקורת לא מדאיגה איש ממנהלי תהליך "ההתחדשות". בעתיד, הם אומרים: נביא מבקר כלבבנו, ואנחנו נאמר לו מה לבדוק ואיך לעשות זאת...

 

את המצב היום אני מנתח כך: מובילי השינוי הצליחו לייצר סל כללי מעניין בכל הנוגע לעבר,אליו הם משליכים הכל: הקיבוץ במתכונתו הישנה היה חממה לפרזיטים, בטלנים לא באו על ענשם, הבזבוז היה נוראי, אנשים חיו ללא חשבון, לא ידעו לנהל... הובילו את הקיבוץ לקטסטרופה. לעומת זאת: אנחנו, "המחדשים", נוציא את המקום הזה מן הבוץ שאנשים תמימים אלה נכנסו אליו עמוק. וכל מי שמתנגד לכך הוא בוודאי מן הפרזיטים הללו שרוצים להמשיך בחיי ההוללות שלהם על חורבות הקיבוץ... טוב, אולי הגזמתי, אבל לפעמים אני מרגיש עצמי כך, בעיקר כשהאצבע המאשימה מופנית אלי ואל שכמותי.

במציאות הכל היה שונה: היה פה גרעין של אנשים רציניים, שהיו מוכנים לעבוד קשה (גם ללא משכורת...) והשקיעו את נשמתם במקום. כמו בכל חברה, גם בינינו  היו עצלנים ובטלנים, שמספרם היה קטן ורובם עזבו במשך השנים, כי חברה כמו שהייתה אז – מעצם טבעה הקיאה אנשים כאלה.

לעומת זה – רשת הביטחון המובטחת לי היום אינה מעוררת ביטחון בלב. בעצם, הביטוי הזה הלוא הגיע מעולם הקרקס. חוץ מזה שגם שם הרשת לא תמיד מצילה אנשים, לפעמים היא נקרעת ולפעמים – כשהאדם קופץ מבניין בוער – הוא נופל הרחק ממנה. כבר נאמר שאור בקצה המנהרה – אין פירושו שאתה מתקרב לסופה. לפעמים ייתכן שזה קטר הדוהר מולך...

 

***

 

חסידי "הקיבוץ החדש" דאגו לפזר סיסמאות באוויר, שנשמעות מאוד הגיוניות וצודקות, כמו: בן-אדם צריך לדעת "להתפרנס ולפרנס את משפחתו", בהסדרים החדשים נדאג שתהיה "תמורה לתרומה", תהיה "עזרה הדדית" (למה, בעצם?), נדאג "לזקנים ולחלשים" (או כמו שאמרה לי בחורה צעירה ושוקקת חיים באחד הדיונים לקראת שינוי, כשעוד השתתפתי בהם: "לכם אין מה לדאוג, אתם לא תמותו ברעב"...), נדאג לשילוב הדורות ולצמיחה דמוגרפית ולהתפתחות וכו' וכו'.

ואני אומר: קיבוץ נחשון הוא נכס ענקי. הנכס הזה נבנה ע"י כל מי שהשקיע מאמצים לצמיחתו. אני מרגיש עצמי אחד מאלה שהשקיעו בו את כל חייהם, עבדו קשה, מעל ומעבר למה שנדרש מהם - גיוסים, שבתות, תורנויות, שנים של מסירות ללא גבול ותרומה בכל שטח, ללא החרב המתהפכת של משכורת וכד'.

בתורת הקפיטליזם, שרבים שואפים להגשימה, יש גם מושגים כמו: מניות מייסדים ומניות בכורה...

ואני שואל: היכן "התמורה לתרומה" שלי במשך 55 שנים?! היכן מניות המייסדים של המקום הזה?!  לשיטתכם, העניין הזה לא מופעל כמו שהיה צריך להיות. לשיטתכם, צריך להתפרנס? אני התפרנסתי לאורך 55 שנה... אני לא צריך שבחורה צעירה תדאג שלא אמות ברעב...

 

***

 

בימים אלה קראתי בעיתון "הקיבוץ" על חבר נווה ים, בן 87 שחי בקיבוץ 65(!) שנה וכיום, מה לעשות, חלה באלצהיימר. הקיבוץ, שעבר לאחרונה לשיטת רשת הביטחון (והחבר הנ"ל הצביע בעד השינוי), לא הסכים לשאת בהוצאות הטיפול בו, והדבר הגיע לבית המשפט. בית המשפט קבע מפורשות: "הקיבוץ הפקיר את החבר להתמודד עם חייו הקשים לבדו. אל לנו, כחברה תרבותית ומתקדמת, להפקיר את אנשינו המבוגרים שהגיעו לגיל גבורות, לאחר שכל שנות חייהם עמלו רבות על מנת שאנו נוכל לחיות ברווחה, בנוחות ובשקט יחסי" (דברי השופט). עוד הוזכר באותה כתבה שקצבתו החדשית של האיש הינה 691 ₪ ולמרות שההקצבה נרשמת בחשבון של החבר, אין באפשרותו למשוך אותה לכיסו ולכלכל עצמו במעט הכסף שניתן לו.

איני יכול שלא להיזכר בדברי הסופרת שולמית הראבן שאמרה פעם: חברי הקיבוצים היו כל כך עסוקים בהקמת החברה הצודקת, ששכחו להיות בני-אדם..

 

***

אני משאיר את שאלותי שהופיעו לאורך רשימה זו תלויות באוויר. מי שמודאג באמת בקשר לעתידו כאן, יחפש בעצמו פתרונות לשאלות אלו. מי שיודע בבירור ובבהירות את התשובות עליהן - יבושם לו. אני לא מחכה לתשובות, אני מכיר אותן...

וכאן אני חוזר לנושא הגזל. אני חש כמי שמשכו את השטיח מתחת לרגליו. אני מרגיש שהנכס הגדול ששמו נחשון, נלקח ע"י קבוצה שתיתן ממנו מנות "שמנות" לאנשים מסויימים, מנות ממוצעות להמשך החיים לשאר האנשים (לשמירת השקט התעשייתי), ופירורים שייזרקו לעברי ולשכמותי כדי שלא נמות ברעב....

אני מאחל במלוא הכנות לכל האנשים בנחשון, שנבואותי השחורות לא יתגשמו. בעתיד אולי יאמרו פעם: "היה איזה זקן שאמר משהו בעניין זה, כמה שהוא צדק/לא צדק אז"...

נחשון

 



נכתב בתאריך
30/10/2005



הרשמה לניוזלטר שלנו