עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מנוס מאחריות - מזכירת שדה בוקר מחפשת מחליף/ה

מנוס מאחריות
מאת ענת אלמוג, 10.2005
קיבוץ שדה בוקר

 

מזכירת שדה בוקר מחפשת מחליף/ה:

מי לוקח אחריות, פעם ראשונה;

מי לוקח אחריות, פעם שניה;

מי לוקח אחריות, פעם שלישית;

אף אחד לא לוקח אחריות


הרבה יש לומר לאחר שלוש שנות עבודה בתפקיד המזכירה והרבה פעמים במהלך התפקיד חשבתי לעצמי שאני צריכה ורוצה לזכור נושא מסוים על מנת לדבר עליו כשכבר לא אהיה מזכירה ואז תהיה לי רשות לומר ככל העולה על רוחי, בלי להתחשב באין סוף ההתניות של התפקיד. בדרך כלל אלה היו נושאים מטרידים ומכעיסים, אך כמובן שבזרימת התפקיד, ובעיקר בזרימת החיים והשינויים האין סופיים שנוצרים כל יום מחדש, פרחו להם כרגע הדברים האלה ולשמחתי הרבה אני מסיימת את התפקיד בתחושה חיובית, בתחושת מלאוּת ואפילו באופטימיות, למעט המצב המאכזב בו כרגע אף אחד מאלה שפנינו אליהם לא מוכן לקחת על עצמו את ה"משימה".

 

זו, דרך אגב, הצורה שבה אני מציגה את הנושא לכל אדם שאליו פונים לקבלת משרה זו: היא מאתגרת, קשה, מעניינת, ולעיתים בלתי אפשרית ודורשת מאמצים בלתי אפשריים, אך מאפשרת עשייה ופעילות, מפגישה עם אנשים מקרוב ובקיצור – משימה חיה ותוססת שלא מניחה לשקוט על השמרים. זה מנקודת מבטי, דבר חיובי ביותר לאדם בריא ואפילו דוחה את הזיקנה, שהיא מעצם טבעה מביאה לפסיביות ודעיכת הפעילות, דבר שמתאים לגילאים המתקדמים [לקראת גיל 80-70], אך לא נכון לגילאים יותר מוקדמים.

 

זה מביא אותי לנקודה מהותית, שהיא אחת הבעיות הקריטיות ביותר בחיי קיבוצנו ושבה נתקלתי כמעט מדי יום, והיא אשר מקשה ביותר על חיינו המשותפים ובטח שעל חיי המזכיר/ה. זהו נושא שכבר התייחסתי אליו כמרכזת דור-צעיר (וגם אז לא המצאתי את הגלגל) והוא הקושי, או יותר נכון אי-הרצון העמוק [כנראה] לקחת אחריות – כל אחד על חייו ומכאן על חיי החברה מסביבו. כמעט נדמה היה לי שזו תכונת אופי הטבועה בחיי האדם שהוא גם חבר קיבוץ: מישהו ידאג לי, יעשה לי, יפתור לי, אשם לי, צריך לתת לי ולעשות לי, וזאת אולי עוד סיבה – סמויה יחסית מהעין – לקריסת כה הרבה קיבוצים. כי כאשר אינני לוקחת אחריות על חיי ומעשי אני תמיד מטילה אותה על מישהו אחר ואז לאט לאט מתפורר איזה מארג חברתי וגם כלכלי, אשר נסמך מראש על העבודה המשותפת ועל תפקידו של כל אחד במארג הזה. כאשר חלק נכבד מהיחידים מסיר את אחריותו, הן מהבחינה המעשית והן מהבחינה המנטלית, יש סכנה שהמארג הזה ישחק. אני רואה זאת כמעין מחלה, שעם מודעות ועבודה עצמית אפשר לרפא אותה, אך צריך בשביל זה לרצות ולהתקדם, ולהבין שכל יום, בעצם, אני בוחרת מחדש כל מיני בחירות לחיים וביניהם, כמובן, בחירה במקום בו אני חיה.

 

אף אחד לא חייב לי שום דבר ואף אחד לא אשם בהתפתחות החיים שלי ובטח לא מזכיר/ה, מרכז/ת מנהל/ת שהם כרגע בתפקידי ניהול ומחר יוחלפו במישהו אחר.

 

לסיום, אני מאחלת לכולנו שימצא בקרוב מזכיר/ה מבינינו (ואני ממליצה בחום על שני מזכירים בו זמנית) ושנשמח כל יום על המקום שלנו, שבו אנו חיים ושתהיה זו שנה נפלאה.

 

מתוך עלון שדה בוקר

 



נכתב בתאריך
16/10/2005



הרשמה לניוזלטר שלנו