עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

תגידו מושב וזהו. למה-מה קרה?! - קיבוץ המשייך את הדירות לחבריו הוא "ניאו-מושב" ולא "קיבוץ מתחדש". הבה נאמר את האמת

?תגידו מושב וזהו. למה-מה קרה
מאת עזרא דלומי, 20.10.2005
עזרא דלומי

קיבוץ המשייך את הדירות לחבריו

הוא "ניאו-מושב"

ולא "קיבוץ מתחדש". 

הבה נאמר את האמת


בואו נטוס שבע שנים קדימה במנהרת הזמן. ובכן, אנחנו ב-2012. לפני שלוש שנים סיימנו לשייך את הדירות והן רשומות עתה על-שם החברים. לפני שנתיים (2010) נפטר, לא עלינו, חבר ותיק אחד, שנותר לבד בדירתו. שלושת ילדיו עזבו זמן קצר לאחר השירות הצבאי – שני בנים חיים בחו"ל, הבת נמצאת בארץ. אשתו, לדאבת ליבו, הלכה לעולמה לפני כחמש שנים, עוד לפני שעיניה שזפו את אור השיוך.

לאחר לבטים ואחרי דין ודברים ביניהם, החליטו שלושת העוזבים, יורשי הדירה,  שאינם רוצים עוד בבעלות על דירת הוריהם. הם מעדיפים לממש את הנכס. ברוח זו שלחו מכתב להנהלת "הקיבוץ המתחדש". בתשובה ענה להם מנהל הקהילה כי הקיבוץ מבקש לרכוש מהם את הדירה ולו זכות סירוב ראשונה. האחים לא שללו את הבקשה על הסף. הביא הקיבוץ שמאי וזה העריך את שווי הדירה ב-150 אלף ₪. התבאסו האחים קשות. שלשום הציע להם ידיד עשיר, שרוצה את הדירה כבית לסופי שבוע 220 אלף ₪, אז מה פתאום שימכרו לקיבוץ בשליש פחות?

הקיבוץ לא יכול היה להציע סכום גבוה יותר, שהרי רק לפני חודש קנה מעוזב דירה דומה ב-150 אלף ולהוסיף על כך שליש, איננו יכול. גם אם ירצה, קשה לו. עם זאת, הוא יכול להתעקש ולמנוע מהעוזבים למכור את הבית למי שהציע יותר. יש "כללים".

עתרו העוזבים לבג"ץ וזה קבע כי מרגע שהבית שויך לאדם, רשאי הוא למוכרו לכל המרבה במחיר, זאת מכוח חוקי יסוד קיימים (חופש העיסוק, כבוד האדם וחירותו). לחילופין, המליץ בג"ץ לקיבוץ להרים את תקרת המחיר לסכום הגבוה יותר שהוצע לאחים....

 

****

 

הסצנה "העתידנית" הזו כלל לא דמיונית. היא בהחלט צפויה להתרחש. קשה להאמין שיהיה בית משפט שימנע מבעל דירה מלקבל עבורה את מקסימום המחיר ובלבד שהקונה הוא איש נקי כפיים, שאין קופת שרצים מאחוריו. דירה ששויכה סופה לצאת משליטתו של הקולקטיב.

כמו תהליך הפרטת הקיבוץ,  גם שיוך הדירות הוא תוצר של מניעים שונים, לעתים מנוגדים. מניע אחד הוא החרדה. קיבוצים שספגו עזיבות רבות נקלעו למצוקת מזומנים עד כדי חוסר יכולת לשלם דמי עזיבה ועד כדי חרדה קיומית של הנשארים.

שיוך הדירות, כתחליף אפשרי לדמי עזיבה, יצר כאילו יש מאין. נכס שלא ניתן היה לסחור בו מקבל תג מחיר, עובר לידי החבר וניתן להמירו במזומנים. בכך משתחרר הקיבוץ מחלק נכבד מערבותו לחבריו.

מרגע השיוך, יכול הקיבוץ לומר לעוזב: "יש לך דירה המשמשת לך כדמי עזיבה, היא חלק מרשת הביטחון שלך."  מרגע השיוך יכול הקיבוץ לומר לחבר: "נכון שאיננו יכולים לממן לילדים שלך לימודים גבוהים, אבל הם יורשים כאן בית."

 לחבר המודאג הייתה זו מעין זריקת ארגעה. אלטרנטיבה אחרת לביטחונו – הרי לא הייתה לו, שכן קופת הקיבוץ ריקה. אם יעזוב, ייפרסו תשלומי העזיבה על-פני שנים רבות. לא עדיף דירה ביד, אפילו ערכה (בעיקר בפריפריה) נמוך מדמי העזיבה המגיעים??  

ומכיוון שקיום קודם לאידיאולוגיה, מה שנתפס כאמצעי עזר לקיום דחה כמעט כל שיקול  על עתיד הקיבוץ כקיבוץ. לטיעון שהפרטה ושיוכים אינם תנאי הכרחי ליציאה ממשבר, ושאפשר, אם רוצים, לנסות לצאת מזה שלובי ידיים, לא היה מקום. הדירה נראתה כדבר גשמי, מיידי. פה, לפחות, מובטח לנו בית.

חוץ מהחרדה היה המניע "הגרידי". הרצון להתעשר. המניע הזה אפיין בעיקר חברים מובילים בקיבוצי המרכז. גם מי מביניהם שבא מקיבוץ שבע, ראה את הבוננזה בעיניים וחפץ לגעת בה. חצי דונם בין הרצליה לנתניה, או ליד ראש העין, או ליד רחובות, הוא טנא מלא זהב. זהו פיתוי שבמקרים רבים האפיל על כל שיקול קיבוצי. השיוך במרכז נראה כעסק טוב לחבר, בשעה שבפריפריה כדאיותו מוטלת בספק רב. את ההבדל הגדול עושה מחיר הקרקע. 

    

    

****

 

בתוך תוכם הבינו רבים מהחברים ששיוך הבתים יציב את הקיבוץ "במקום אחר", כלל לא קיבוצי. שהרי ברור כי שיוך הדירות משדרג את תהליך ההפרטה, על פערי השכר המתגלים בו והוא נדבך בתפיסה של כל אדם לגורלו שהיא כה אופיינית להפרטה.

שהרי ברור כי השליטה של הקיבוץ על מי יגור בדירות המשויכות, רק תלך ותתרופף לאחר שהבעלות עליהן תחליף עוד ועוד ידיים. וגם אם ישלוט, ספק אם לא יעדיף להשכירן או למוכרן במקום לקלוט בהן חברים חדשים, שעלולים לנגוס בנכסים המתפרטים.

לא, אין כאן התרסה; אין כאן "ניסיון להוכיח"; אפילו אין כאן שלילה על הסף. יש כאן ניסיון להציג הגיון פנימי וברור של תהליך הפרטה, לנכשו מסתירות שלידתן בניסיון המגוחך להציג מהפכה קפיטליסטית כ"קיבוץ מתחדש". לאורך זמן, מרגע שדירת החבר עוברת לבעלותו, איש לא ימנע ממנו ומצאצאיו לעשות בה כרצונם, בהתאם לחוקי המדינה, לא על-פי מגבלות הקיבוץ.

 

****

 

זה לגיטימי להפריט את הקיבוץ, זה לגיטימי לשייך את בתיו, זה אפילו לגיטימי לפרקו, אם כך רוצים רוב חבריו. מי שהחליטו לחיות כקולקטיב, יכולים להחליט שהשיתוף נמאס עליהם. זו זכותם המלאה. זו זכותם ובלבד שינהגו בהגינות, מה שבדרך כלל לא קורה. התהליך הזה, בחלק מהקיבוצים, מהול בחוסר כנות שהיא על גבול חוסר היושר. הקביעה "נשייך ונמשיך להיות קיבוץ", או "קיבוץ מתחדש" - היא שקרית. מרגע השיוך, ולאחר שהופרטו המשכורות,  הקיבוץ דומה יותר למושב (עם אמצעי יצור משותפים) שבו לכל חבר יש בית ומגרש שהוא מורישם לבן ממשיך וזה, לרוב, עושה בהם כרצונו. כלומר, מוכר לכל המרבה במחיר. שהרי רק מעטים מבין הבנים, אם בכלל, ממשיכים לעסוק בחקלאות. צאו וראו כמה עירונים מאכלסים היום בתים במושבים, בחפשם אחר איכות חיים "בחיק הטבע". הם לא חברי מושב, הם אנשים שקנו דירה וחיים בה את חייהם במסגרת עסקה שעשו עם בעל הנחלה. האם לא כך יקרה בקיבוץ המופרט שדירותיו ומגרשיו שויכו לחברים? מדוע כל משחקי הנדמה לי הללו?  אין קיבוץ לאחר השיוך וזהו! זה בסדר, זה לגיטימי ולא נורא להודות בכך.

אה, כן, כשזה לא יהיה קיבוץ, תהיה בעיה של מיסוי אישי על השכר וכל זה. זה עלול לפגוע ב"ברוני ההפרטה", בעלי השכר הגבוה. מה לעשות, גם בכלכלה קפיטליסטית סיכוי כרוך בסיכון וצריך לבחור בין אלטרנטיבות. להחליט או-או. לא הכול בחיים זה גם וגם.   

אם יש למזכירות התנועה יושרה והיא איננה חפצה לרבע מעגלים או לעגל ריבועים,  המסר שעליה להעביר לקיבוצים הוא זה: מרגע ששייכתם את הדירות, פנו לקבל את הסיווג "מושב". זה לא עונש, זו לא סנקציה, זה פשוט סיווג המתאים לאורח חייכם החדש. אנחנו, המזכירות, לא מרמים את עצמנו ואת המדינה עם פיקציות כמו "קיבוץ מתחדש".   

נעמוד מאחריכם בכל תהליך המעבר עד שנפרד כידידים.

 

****

 

בהנחה ששיוך הדירות יתבצע לבסוף - יהיו מחיריו בהיחלשות האחיזה בקרקע החקלאית אשר יהיו – והקיבוץ המשייך יהיה לניאו-מושב, תעלה אז בכל חריפותה השאלה מי, בקיבוץ שמספר חבריו פוחת והולך, ייהנה מן הנכסים היצרניים המשותפים וכיצד יחולקו פירותיהם באופן הוגן. על כך ברשימה אחרת.

 

 



נכתב בתאריך
20/10/2005



הרשמה לניוזלטר שלנו