עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

ראש השנה לתושבים - סוף סוף חגגנו ראש השנה בבית קמה, אבל ממאה משתתפים - רק 15 משפחות היו של חברי קיבוץ

ראש השנה לתושבים
מאת יזהר בן נחום,
בית קמה

 

סוף סוף חגגנו ראש השנה בבית קמה,

אבל ממאה משתתפים,

רק 15 משפחות היו של חברי קיבוץ


כפי שכולכם כבר יודעים, לא תהיה בערב ראש השנה כל פעילות בבית קמה. חדר האוכל והמועדון יהיו חשוכים ודוממים. אני לא יודע מה זה עושה לכם, אבל לי זהו חג עצוב מאוד. מהרבה דברים כבר נפרדנו, אבל יש פרידות שקשות לי יותר. אני יודע, בכוח אי אפשר, אבל לפני שאנחנו מפזרים את רגבי העפר האחרונים על ארונו של ראש השנה הקיבוצי, בואו נחשוב על זה עוד פעם, אולי לקראת ראש השנה תשס"ו.

 

סליחה, לא התבלבלנו קצת? בטח שהתבלבלנו. חדר האוכל לא היה חשוך ודומם בערב ראש השנה. היה חג, היו יותר ממאה נפשות, היתה סעודת חג כהלכתה ואפילו תוכנית – הקראות, מצגת, שירה, נגינה. אז למה בחרתי לפתוח בדברים שכתבתי בדיוק לפני שנה?

 

אולי כדי להראות שלא הכל אבוד. הנה, תראו בעצמכם. בכינו, הספדנו, קברנו. עברה שנה והמת קם לתחייה. אולי בכל זאת, גם בעידן הקיבוץ המשתנה, יש תהליכים שהם הפיכים? או שלא. אני ממש מנסה להיות אופטימי, אבל אם נסתכל לעומק, נכון שהיו בסעודת החג יותר ממאה נפשות, אבל רק חמש-עשרה משפחות של חברי קיבוץ. במבט לעתיד, קשה לומר שהמספר הזה מבשר טובות.

 

העתיד של בית קמה, כפי שכולנו כבר הבנו, מותנה ביכולתנו למזג את שתי הקהילות – החברים והתושבים – לקהילה אחת. בתהליך המיזוג הזה יש לפעילות התרבותית תפקיד מרכזי ונוכחנו בו לא רק בחגים, כמו יום העצמאות ושבועות, אלא גם באירועים כמו "חוף הסופש" ואפילו ב"קפה ששי". השילוב של משפחות עם ילדים קטנים וחברים מבוגרים יותר נראה באירועי התרבות האחרונים כמפרה את שני הצדדים ויוצר קהילה אחת, שטוב ונעים לה ביחד.

 אבל בראש השנה נראה היה ששוב חזרנו לתקופת ההתנתקות. ביום ראשון אחר הצהריים, יום לפני החג, התקיים על הדשא הטקס המסורתי של הפרחת הבלונים. פעם, לא כל כך מזמן, כל הקיבוץ היה מגיע לטקס הזה. השנה היה הדשא עליז ושמח ומלא ילדים והורים, אבל חברי קיבוץ – יוק.  אפילו המשפחות המעטות של חברים שעדיין שיש להם ילדים בגיל בית הספר היסודי הסתפקו בנציגות של הורה אחד, אם בכלל.

 

היו לנו, אם כן, שני ראש השנה – ראש השנה לתושבים וראש השנה לחברים. "מה יש לחברי קיבוץ לעשות פה?" שאל אותי מישהו. "זה בסך הכל אירוע של החינוך. למי שאין ילדים אין מה לחפש כאן." לא מדויק. איש לא הגדיר את טקס הפרחת הבלונים כ"אירוע של החינוך". כל הקיבוץ הוזמן ליטול בו חלק. המסקנה, ש"אם אין לי ילדים (או נכדים בקיבוץ), אני לא שייך לזה", היא מסקנה שכל אחד מתוך קרוב למאה חברים שלא באו הסיק באופן אישי. אולי גם זה חומר למחשבה לקראת השנים הבאות?

 

"מה, אין השנה מוסדניקים שבאים לערוך?", נשאלתי. "לא", עניתי. "מי שנרשם לאכול – בא לערוך וגם לחסל." הנה עוד דבר חיובי שיצא ממסיבת ראש השנה. ההבנה שהקיבוץ זה לא "הוא", שעושה "לנו". הקיבוץ זה "אנחנו", שעושים "לנו". בניגוד למה שטוענים היום במבט לאחור, הקיבוץ הישן לא "חינך פרזיטים". הקיבוץ הישן חינך שותפים למאמץ, ואם מסיבת ראש השנה החזירה אותנו למקום שבו כולם עוזרים לכולם, אולי בכל זאת יש מקום לאופטימיות.

 



נכתב בתאריך
10/10/2005



הרשמה לניוזלטר שלנו