עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

ילדים על הר של כותנה - הקיבוץ, שדגל ב"עילוי האדם", יצר מבנה קולקטיביסטי שהצמית את האדם והקטין אותו. עלינו לעצב קיבוץ שיתופי שפסגת הישגיו היא הת

שיתופי-חדשני / אורי הייטנר
ילדים על הר של כותנה
11.10.2005
החינוך המשותף

הקיבוץ, שדגל ב"עילוי האדם",

יצר מבנה קולקטיביסטי

שהצמית את האדם והקטין אותו.

עלינו לעצב קיבוץ שיתופי

שפסגת הישגיו היא התפתחותו

המכסימלית של היחיד


הר גבוה, עשוי כולו כותנה. על פסגתו מכונת תפירה ממנה יוצאות שקיות שקופות, בתוכן עוברים, ועליהן נכתב בעברית ובערבית בצבע אדום: "אני אוהבת לאכול ילדות קטנות ולשחק בפיפי-קקי של אבא–אמא". על ההר פזורות עשרות בובות, הנראות כילדים הגולשים בהנאה בדיונת חול. כשמתקרבים ומתבוננים ביתר תשומת לב, מבחינים שעיניהם של כל הילדים מכוסות בסרט שחור. מבט נוסף יגלה שכל אחד מהילדים פצוע ושותת דם באזור כלשהו בגופו. חלק מן הילדים – ערופי ראש. ומעל הכל זורחת שמש גדולה, וגם עליה פזורים ילדים רבים, אף הם מכוסי עיניים. ברקע מתנגן השיר "לילה לילה".

 

מיצג זה – "תפור בבטן" של אדווה דרורי, הוא אחד השיאים, אולי השיא, של התערוכה "לינה משותפת" של מוזיאון ת"א לאמנות, המוצגת בימים אלה בבניין הלנה רובינשטיין. הר כותנה, שמש ארצישראלית (או חמניה), השיר "לילה לילה", ילדים גולשים להנאתם במורד – מה אלה אם לא סמלים המבטאים את האידיליה הקיבוצית בהתגלמותה? והנה, מבט מקרוב מצביע על ילדים המחונכים בהוויה מעוורת ומסרסת, פוצעת (את כולם, ללא יוצא מן הכלל!) ואפילו עורפת ראש. כך רואה היוצרת את החינוך השיתופי והלינה המשותפת. שאר היוצרים בתערוכה, כמעט כולם בוגרי החינוך הקיבוצי והלינה המשותפת, מציגים איש איש בדרכו הייחודית תמונה דומה.

 

****

 

הילה בן ארי, במיצג "רגולטור" מציגה את הקומפלקס של בית הילדים כמערכת מכנית של צנרת וגלגלים, שבתוכם נעות שרשרות של ילדות, המונעות חסרות אונים בידי המכונה השולטת בהן, והן כפופות ראש, ידיהן פרושות לצדדים כצלובות ונקודת הפעלתן הוא באיבר המין, המכוסה בעיגול (כתם) אדום. שולה קובו במיצג "הראית איזה יופי?" מציגה את המקלחת המשותפת, על חוסר האינטימיות שבה, המבוכה והבושה, החשיפה של הילדות והילדים המתקלחים בה. תמיר שר במיצג של הדפסות צילום "הוא העומד!" מציג סדרה של דמויות ילדים במבנים של מסדר (דוגמת תס"ח במסדר צבאי, מטס ראווה או ... ילדים בטקס פתיחה של כינוס "הפועל"), שהמאפיין אותם הוא שכל הילדים דחוסים, צמודים והעיקר – נראים בדיוק אותו הדבר (מדובר בהכפלת אותה דמות), בתמונה המבטאת צייתנות, אחידות, עדריות והעדר ביטוי אישי.

 

מיצג נוסף – "שישיה", מציג מגרש כדורעף מואר – וריק. אין שחקנים, אין קהל, אולם ברקע נשמעת הקלטה אוטנטית מתוך משחק כדורעף, כולל קריאות העידוד של הקהל. היוצרת, תמר הורביץ ליבנה, היתה שחקנית כדורעף. הכדורעף היה ענף הספורט הייצוגי של קיבוצי "השומר הצעיר" במשך שנים רבות. זהו משחק קבוצתי, המדגיש את השיתוף וקשה לשחקן בודד להתבלט בו ככוכב, בדומה למשחקי הכדור האחרים. העובדה שהמגרש ריק משחקנים, יוצרת תחושה של קולקטיב שאין בו פרטים. והיכן נמצאים הפרטים? הם תלויים על הקיר, ליד המגרש, כעופות התלויים על אונקלי קצבים. שש דמויות רפויות חסרות ראש, נעולות בנעלי בית אחידות – חומות משובצות, עשויות בד, עם רוכסן; נעלי בית של קיבוצניקים. 

 

וכך, ממיצג למיצג, הולכת ומתבהרת אמירה חזקה של היוצרים, לפיה החינוך הקיבוצי (ואולי הקיבוץ כולו?), דרס את הפרט. האדם החדש שהקיבוץ התיימר ליצור הוא אדם מסורס, חסר רצון עצמי, חסר ביטוי עצמאי, מדוכא בידי הקולקטיב.

 

****

 

האם זהו תאור אמיתי של תמונת הלינה המשותפת, החינוך המשותף, הקיבוץ?

 

בפרוייקט מיוחד של העיתון "על הצפון", לרגל התערוכה, כתבו רבים מבוגרי הלינה המשותפת על זכרונותיהם וחוויותיהם. רובם הציגו את ילדותם בחינוך הקיבוצי כתקופה היפה בחייהם, וביטאו זיכרונות של אושר עילאי, של ילדות קסומה, של חופש ומרחב פתוח. היפוכו הגמור של המסר שבתערוכה. בוגרים רבים של הלינה המשותפת שצפו בתערוכה, הגיבו בחריפות, וגינו את "הבכיינים" היורקים לבאר ממנה שתו.

 

אז מה האמת?

 

כיוון שמדובר בהתייחסות אישית של אנשים לילדותם, אין כאן אמת אחת. אך העובדה שרבים מבוגרי החינוך הקיבוצי זוכרים את ילדותם כחוויה כה קשה, היא עובדה שאין להתעלם ממנה (והיא באה לידי ביטוי לא רק בתערוכה הזו, אלא גם בביטויים אחרים של בוגרי ובעיקר בוגרות הלינה המשותפת, כמו ספרה של נורית לשם "שירת הדשא").

 

הקיבוץ חרט על דגלו, בין השאר, את הערך "עילוי האדם". בדרך, הוא יצר מבנה קולקטיביסטי טוטאליטרי, שהצמית את האדם והקטין אותו. הכוונות היו מצויינות. ערכי הקיבוץ הם העילאיים והטהורים שבערכי האנושות. היעדים הלאומיים והחברתיים שהקיבוץ לקח על עצמו ועמד בהם הם אדירים. ההישגים של הקיבוץ גדולים מאוד. אבל בדרך נעשו עוולות לא מעטים, שרמסו את הפרט ויצרו מערכת חיים שאי אפשר לחיות בה לאורך זמן. אני סבור, שבקולקטיביזם הקיצוני הזה, שהביטוי הקשה ביותר שלו הוא הלינה המשותפת,  טמונים זרעי המשבר של הקיבוץ.

 

הקולקטיביזם הזה יצר לחץ קשה על חברי הקיבוץ, אך כל עוד הם ראו עצמם כהצלחה גדולה, כחלוצי הדור, כבחירי האומה, כמושא להערצה עולמית, כהצלחה כלכלית מוכחת – גאוות היחידה לצד האמונה בדרך איפשרו את המשך החיים באותו מבנה. כאשר ההצלחה כבר לא כל כך האירה פנים, והמעמד ירד, פרצו החוצה כל תחושות התסכול המודחקות, ושטפו את החיים הקיבוציים כהתפרצות של צונאמי. התוצאה ברבים מן הקיבוצים, היתה התנערות קיצונית – לא מחוליי השיטה הקיבוצית, אלא מערכי הקיבוץ, שהינם ערכים של צדק, שוויון, סולידריות ושותפות. הקולות הנשמעים היום בתנועה הקיבוצית, מבטאים דרווינזם חברתי שאפילו ביבי נתניהו היה מהסס להשמיעם.

 

דו"ח העוני שפורסם לאחרונה, מוכיח שהאלטרנטיבה הקפיטליסטית אינה תפארת האנושות. הברירה אינה בין אורח חיים רכושני, לקולקטיביות מוחלטת. יש דרך שלישית, ורביעית, וחמישית, שבהן ניתן לחתור להגשמת ערכי הצדק החברתי, הערבות ההדדית והשותפות, תוך חתירה במקביל להגשמת ערך עילוי האדם. האתגר של הקיבוץ השיתופי, הוא לעצב קיבוץ של אינדבדואליסטים, הרואה כפסגת הערבות ההדדית את האחריות החברתית להתפתחותו המכסימלית של היחיד. דרך כזו היא חלופה לשתי הדרכים הכושלות.

 

****

 

החיסרון הגדול של התערוכה "לינה משותפת", הוא החד מימדיות שבה היא שופטת את המציאות המורכבת, שהולידה את הלינה המשותפת. היא מוציאה את הלינה המשותפת מהקונטקסט הרחב של הזמן והמקום. הלינה המשותפת נוצרה כתוצאה מתנאי החיים הקשים בראשית ההתיישבות הקיבוצית. מול החלופה של מגורים באוהל עם ההורים, איני בטוח שהלינה המשותפת היא המענה הגרוע ביותר. אי אפשר להתעלם מכך שמדובר בחברה מהפכנית שבנתה ארץ, הקימה מדינה ובנתה חברה על יסודות של שוויון וצדק. התערוכה מתעלמת מההישגים של החינוך הקיבוצי. קשה לקבל את הצגת החינוך המשותף כמדכא הביטוי האישי, כאשר כל כך הרבה יוצרים, בכל התחומים, יצאו מהחינוך הזה (ללא כל פרופורציה לחלקו של הקיבוץ באוכלוסיה), כולל היוצרים בתערוכה.

 

יתר על כן, לא ברור מה החלופה הערכית אותה מציגים היוצרים. במיצג "איפה כולם" מציגה סימה מאיר דיוקן קבוצתי של דמויות עשויות פסיפס, כשמעליהן ומתחתן ביטויים מהוויה הקיבוצית, מהם יוצא חוט הקשור למעין משקולת. בכך היא מתארת את המשקולות של הלחץ החברתי הקולקטיבי על הפרט. בין השאר נכתב – "תורם לחברה". האם חברה שאין בה ערך של תרומה לחברה; שבה הפרט "משוחרר" מה"משקולת" של מחויבות לכלל, היא הבשורה הגדולה היוצאת מהתערוכה?! הם זו חלופה מרנינה כל כך?!

 

ובכל זאת, זוהי תערוכה חשובה מאוד. מבחינה אמנותית, המיצגים שהיא מציגה איכותיים מאוד. אי אפשר להתווכח על הרמה האסתטית הגבוהה של התערוכה,ועל היצירתיות המדהימה של מוצגיה. זו תערוכה בעלת אמירה חזקה מאוד, שאינה יכולה להשאיר את הצופה בה אדיש. הביקורת שבה נוגעת בעצבים חשופים ומעוררת מחשבות וחשבון נפש. והן זו תכלית הביטוי האמנותי.

 

התערוכה מושכת ציבור רחב של קיבוצניקים וקיבוצניקים לשעבר, ולא בכדי, כיוון שדרך ביקורתה על הלינה המשותפת היא נוגעת בשרשי החיים השיתופיים. זו תערוכה חשובה שמומלץ לבקר בה.



נכתב בתאריך
10/10/2005



הרשמה לניוזלטר שלנו