עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

תבשיל שהקדיח / שיתופי-חדשני - הקיבוץ הישן הוא אויבו של הקיבוץ השיתופי. האתגר הוא בהתחדשות שיתופית


שיתופי-חדשני / אורי הייטנר
תבשיל שהקדיח
מאת אורי הייטנר, 16.9.2005

הקיבוץ הישן הוא אויבו של הקיבוץ השיתופי. האתגר הוא בהתחדשות שיתופית

"כדי להיות נאמן למורשת כלשהי, צריך לבגוד בה, כלומר לא לקבל אותה כלשונה, בשלמותה, אלא לתפוס אותה בקלקלתה, לתפוס את 'הממד הדוגמאטי' שלה".

 (ז'אק דרידה ואליזבת רודינסקו, "מה ילד יום", ע' 11).

 

 

קיבוץ מרום גולן החליט לפני שבוע לעבור להפרטה מלאה. זה קרה כעשר שנים לאחר שהכניס לראשונה מרכיב של תמורה לתרומה לחייו. אחד התומכים הנלהבים של השינוי הזה הוא יהודה הראל, מחברו של הספר "הקיבוץ החדש" שיצא לאור לפני 12 שנים. בספר זה התריע יהודה מפני הקו הליניארי שבין הקיבוץ הקלאסי לבין שכונה או יישוב קהילתי, שקיבוצים ממקמים את עצמם לאורכו. הוא הציע חלופה אחרת – קיבוץ חדש, שיפרוץ את הקו הליניארי, ויציג חלופה יצירתית שתהווה דרך חדשה להיות קיבוץ. דרך המפרקת מהקיבוץ מרכיבים שעבר זמנם ופג תוקפם, ובונה אותו מחדש תוך שמירה על הליבה הערכית שלו.

 

היום, כאשר קיבוצו הלך בדרך הליניארית הזו והגיע לקצה השכונתי, בתמיכתו של יהודה, שאלתי אותו על ספרו. בסרקאזם האופייני לו, העריך יהודה את ספרו בצורה טראגית: "הוא הקדים את זמנו, אך תוך שנתיים היה מיושן ובלתי רלוונטי".

 

אם כך הוא חושב, אזי רעיונות הקיבוץ החדש של יהודה, לא היו פריצת דרך יצירתית שנועדה למנוע את הפיכת הקיבוץ לשכונה, אלא נקודת ציון על קו הרצף. בתהליך הדטרמיניסטי של פרוק הקיבוץ, יהודה זרק אבן לנקודה מסוימת על קו הרצף, שהקדימה במעט את זמנה, כלומר את תהליך ההתפרקות.

 

******

 

אני מפרש את הדברים אחרת. יהודה הראל היה אחד הראשונים לזהות את חוליי הקיבוץ – השקיעה הדמוגרפית, הסינרגטיות השלילית, העלמות המטרות, נטישת הבנים, תסמונת המטפלת, העדר הביטחון הסוציאלי, העדר החופש, השקיעה הפוליטית ועוד. הוא הזהיר מפני התוצאה הבלתי נמנעת של תהליך זה – שקיעתו של הקיבוץ והפיכתו לשכונה.

יהודה שלל את רעיון ה"תמורה לתרומה" שהחל רווח באותם ימים והציגו כמיושן ואנכרוניסטי. "ההנחה שהתוצאה העסקית קשורה קשר ישיר ובלעדי למאמץ ולמספר שעות העבודה שהשקיעו הפועלים היא הנחה שאבד עליה כלח. כישלונו הכלכלי של הקיבוץ אינו נובע, ולו במקצת, מעצלותם של העובדים. אין כל עדות לכך שבקיבוצים המעטים שהצליחו להגיע לרווחים גדולים, עבדו החברים הרבה יותר או קשה יותר מאשר בקיבוצים ששקעו בחוב ופשטו את הרגל. הרבה קיבוצים ששקעו בחוב של עשרות מיליונים, קיבלו את עצת שליחי התנועה, עברו לעבודה קשה יותר ובסוף השנה הופתעו להיווכח שחובם תפח... כמו מחוץ לקיבוץ, גם בקיבוץ נוטים המנהלים לתלות את הכישלון בגורמי שוק וסביבה "שאין כל שליטה עליהם' ובפועלים 'העצלים וחסרי האחריות'. הניסיון להבריא את המשק הקיבוצי באמצעות תוספת עבודה שתושג בעזת תשלומים לחברים, הוא עדות לחוסר היכולת לטפל בבעיות היסוד האמיתיות. ניסיון זה אינו אלא בזבוז הזמן היקר שאולי עוד נותר לביצוע השינויים הגדולים הדרושים להבראה, ובסופו אין ספק שיגרום לאכזבה מרה" (ע' 59-60).

 

תחת הרעיון הזה, הציע יהודה בספרו אלטרנטיבה יצירתית של קיבוץ חדש, שמקוצר היריעה לא אכנס כאן לפרטיו. את השינוי הגדיר כאמצעי לשימור הקיבוץ. "המטרה היא שימור, האמצעי ההכרחי הוא שינוי. כך אפשר להבין את התופעה הפרדוקסאלית ששמרנים הנאבקים נגד כל שינוי במטרה לשמר את הארגון על כל כלליו, הרגליו, רעיונותיו ומנגנוניו הם הגורמים העיקריים לנפילתו של הארגון והיטמעותו בסביבה" (ע' 84). יהודה האשים את מתנגדי השינוי בכך שהם גורמים לאימוץ גישת תמורה לתרומה: "התנופה שהצעת התרומה תמורה זוכה לה בקיבוצים, היא עוד המחשה לאופן שבו השמרנות והנוקשות האידיאולוגית והנצחת שיטות שעבר זמנן מביאות להרס הארגון ולזניחת ערכי היסוד שלו. ההקפדה על כל תג באידיאולוגיה, ההיצמדות העקשנית למבנה המשק, השירותים והצריכה וקדושת העיקרון של עבודה עצמית – מבטאות את החשש שגם שינוי זעיר יגרור בהכרח פריצת סכרים שתביא לאובדן הקיבוץ. התוצאה הפרדוקסאלית של השמרנות, הייתה זניחת כל האידיאולוגיה לצד עקרונות היסוד של הקיבוץ. שוב מתברר שעצירה כפויה של השינויים וחרדה מפני גמישות, אינן מביאות לשימור המערכת אלא להתרסקותה" (ע' 60).

 

******

 

רעיונותיו של יהודה, כפי שבאו לידי ביטוי בספרו ונדחו על ידי רוב הקיבוצים, לא הפכו למיושנים. קיבוצי אורטל אימץ רובם ונותר שיתופי ומצליח. הניתוח שלי לדחיית חזונו (ובעצם לכישלונו), אחר לגמרי.

 

בסדנה לחשיבה אסטרטגית בהנחיית פרופ' יחזקאל דרור, אותה יזם יהודה הראל בראשית מסעו לשינוי הקיבוץ, דיבר דרור על "הרס יוצר". רעיונותיו של יהודה, היו להרוס את הקיבוץ הישן על מנת ליצור אותו מחדש בצורה טובה יותר. הבעיה היא שההרס קל הרבה יותר מהבניה. בספרו הציע יהודה את הדרך ליצירה, לא רק להרס. הבעיה היא שהקיבוצים אימצו במהירות רק את החלק הראשון. המאמץ האינטלקטואלי והיצירתי שנדרש לחלק השני היה גדול עליהם, והם העדיפו לגלוש במדרון החלקלק של הקו הליניארי מפניו התריע יהודה. כך הקדיח תבשיל השינוי, מתוך חוסר מעוף של מי שלא ידעו לנווטו לכיוונים קונסטרוקטיביים. זוהי תוצאה של שמרנות, שאין לה הדמיון היוצר הדרוש לבניית הקיבוץ החדש, והיא נעה בין השמרנות של הקיבוץ המוכר והישן, לבין השכונה הישנה והמוכרת עם אורח החיים שכל העולם חי בו מאות שנים. למרבה הצער, גם יהודה עצמו זנח את רעיונותיו המהפכניים, ואימץ את רעיונות ההפרטה השמרניים אותם כינה, בצדק רב, רעיונות שאבד עליהם כלח.

 

התובנה המרכזית של ספרו של יהודה, עדיין נכונה – הקיבוץ הישן הוא אויבו העיקרי של הקיבוץ השיתופי. השמרנות הקיבוצית היא הגורם הישיר להפרטת הקיבוץ לדעת. האתגר הקיבוצי שהציג יהודה תקף גם היום – התחדשות הקיבוץ. התחדשות זו היא תנאי הכרחי לקיומו והצלחתו של הקיבוץ השיתופי.


נכתב בתאריך
16/9/2005



הרשמה לניוזלטר שלנו