עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הדמוקרטיה התנועתית הקיבוצית, והבג"צ נגד תקנה 7 א', אמרי רון, 23.7.2002
הדמוקרטיה התנועתית והקיבוצית, והבג"צ נגד תקנה 7 א'
אמרי רון, רכז הזרם השיתופי, 23.7.2002
לפני כשנה, ערב הבחירות, סוכם בין מזכירי התנועה הקיבוצית נתן טל וגברי ברגיל לבין שר העבודה דאז רענן כהן, על הורדת הרוב הנדרש על פי תקנון הקיבוץ למעבר לשכר דיפרנציאלי: מ-75% (ובחלק מהקיבוצים - 66%) ל-60% , ובלבד שמדובר על "שנת נסיון"...
לעניין זה – שלוש הערות:
1. ראשית לכל – ההיבט החוקי.
הכוונה המקורית של המחוקק היתה, שאין כל אפשרות לשנות תקנות יסוד מהותיות של אגודה (עיין סמדר אוטולנגי - "אגודות שיתופיות, דין ונוהל"). מאוחר יותר תוקנו התקנות כך, שיידרשו לשינוי מהותי 75% מכלל המצביעים, או יותר, אם נקבע כך בתקנות האגודה. ומה שנקבע בתקנות הקיבוץ הוא: 75% מכלל החברים.
בחלק מהקיבוצים החליטו על שינוי סעיף 118 לתקנון, באופן שהרוב הנדרש לשינוי מהותי הוא שני שלישים מכלל החברים, שעדיין מהווים, בדרך כלל, יותר מ-75% מהמצביעים, ולכן אין בכך סתירה לתקנות האגודות השיתופיות (ייסוד) תשל"ו – 1976.

לכל הדיעות, המעבר להסדרי שכר דיפרנציאלי מהווה שינוי מהותי, גם אם עורכי דין ויועצים ממולחים מסווים זאת על ידי שימוש בכותרות מרגיעות, כגון: "תקציב משולב", "רשת בטחון", ויש גם "הסדר שיתופי חדש" (שם שהודבק להצעת המעבר לשכר דיפרנציאלי באחד הקיבוצים)...
בהיות המעבר להסדרי שכר דיפרנציאלי שינוי מהותי - הוא מחייב תמיכת הרוב הנדרש בתקנון.

אלא שהתקנות נתנו סמכות בלתי רגילה לרשם האגודות השיתופיות לאשר תיקונים מהותיים בתקנות האגודות, גם אם נתקבלו ברוב רגיל באסיפה, ובלבד שהרשם אישר אותם 3 חדשים לפני כן. הללו, לכשתוקנו בשעתו, התכוונו לרשם שלא "עושה צחוק מהעבודה", כמו שליחת חברי הקיבוץ ל"חופש", הסדר "זמני", וכיו"ב רעיונות שונים ומשונים שבאים לעקוף את התקנות ובעיקר את כוונת המחוקק (באחד מימי העיון הוגדרו כל אלה כ"מעשי עבריינות..").

תיקון סעיף 7 (תיקון התשס"א - 7 א) מאפשר תיקון התקנון ומעבר "זמני" להסדרי שכר דיפרנציאלי, ברוב של 60% מהחברים. לא זו בלבד שהוא מוריד באורח משמעותי את "רף" הרוב הנדרש לשינויים מהותיים, אלא שכנראה גם לידתו (ערב הבחירות, תחת לחצים פוליטים) לא היתה לגמרי תקינה.
2. מעבר להיבט החוקי – קיים ההיבט הדמוקרטי.
הן במישור התנועתי, והן במישור הקיבוצי. מישור התנועתי – עד לקדנציה הנוכחית- נושאים פחות כבדי משקל משינויי תקנות הקיבוץ עברו דיונים בפורומים תנועתיים, ונדרשו גם דיונים, ואפילו הצבעות בקיבוצים. בקדנציה הנוכחית נראה שאין רגישות ל"כללי המשחק" הדמוקרטיים. לא יתכן שבנושאים מהותיים, שהם בנפשו של כל קיבוץ - ההחלטות התנועתיות מתקבלות בחדרי חדרים, לאחר מכן מתנהל לגביהן מו"מ חשאי עם רשויות ממלכתיות - והקיבוצים נקראים בדיעבד לקבל חוזה או תקנה שלא ידעו על "בישולה.". בלי קשר לעמדה כזו או אחרת - אין להשלים עם דפוס בלתי דמוקרטי אשר כזה.
גם במישור הקיבוצי - נשברים עקרונות היסוד של הדמוקרטיה. הרי כבר מזמן הסכמנו, שמבחנה של הדמוקרטיה איננו ביעילות הניהול בלבד (כולל יעילות העברת השינויים על ידי הרוב) – אלא דווקא בדרך שבה המימסד/השלטון, כל שלטון, נוהג כלפי מיעוטים.
בקיבוץ – על אחת כמה וכמה. הרי ה"חוזה" שהחברים חיו על פיו עד ל"שינוי" הבטיח את כל הצרכים, לפי יכולת הקיבוץ (מול ההתחייבות לתרום לקיבוץ ככל היכולת של החבר). עם ביטול הערבות ההדדית הזו, במעבר ל"חוזה" החדש, לא מובטחות בחוזה הזכויות האלמנטריות שכל אזרח זכאי להן: זכות הקניין, זכויות העובד ביחסי עובד-מעביד נורמליים, וזכויות ה"נזקקים". החבר הופך לשכיר ללא כל זכויות. אין גם כל אפשרות של בחירה חופשית בחוזה אחר, לכן אין גם סימטריה במצבם היחסי של הרוב ושל המיעוט. הרי אותו מיעוט של 40% , שרוצה חיי שיתוף וערבות הדדית, ושמאשימים אותו בהפעלת "עריצות המיעוט", ר"ל, נתון במצב של אין ברירה: שכן שום קיבוץ, גם לא קיבוץ שיתופי, לא יקלוט (בדרך כלל) חבר מעל גיל 40. ואילו לתומכי השינוי – הרי יש ברירות בשפע מחוץ לקיבוץ, וגם עומדת לרשותם האפשרות להחליף "חבירות" –ב"תושבות". לכן כפיית ה"שינוי" בכוח היא מעשה בלתי דמוקרטי בעליל.
3. אז מהו הפתרון הצודק ל"מצבים התקועים"?
פשוט, להתפשר. המיעוט צריך להסכים לפתור בעיות מוטיבציה לעבודה, לדוגמה, על ידי קשר משמעתי חזק יותר בין עבודה לתקציב (השימוש ב"בונוס" כמנגנון קנס-פרס מומלץ על ידי הזרם השיתופי) או – לקיים את השאיפה לחזקת יתר של החבר על דירתו באמצעות חוזה בין החבר לאגודה, ולא חוזה פרטני עם מינהל מקרקעי ישראל, שמתאים לקיבוץ מפורק. וכן הלאה. הרוב צריך להסתדר עם פשרה זו, ולא לכפות על מיעוט גדול לחיות שלא על פי מצפונו. ומי שרוצה לחיות בישוב קהילתי? – הרי דרכים רבות פתוחות בפניו.

לסיכום
הצורך, והחובה, לפתור בעיות באמצעות הידברות ופשרה – אינם רק מצווה יהודית, או סוציאליסטית, אלא נטועים עמוק בקרביה של השיטה הדמוקרטית האמיתית, במובן העמוק והבסיסי ביותר.
תקנה 7 א', הן בתוכנה, והן בדרך שהותקנה – סותרת את כל הנ"ל. וזו הסיבה, שאמנם לא יזמנו את הבג"צ נגדה, אבל הצטרפנו ליוזמת חברי קיבוץ גבת, ואנחנו תומכים בהגשתו.
נכתב בתאריך
20/1/2008



הרשמה לניוזלטר שלנו