עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אורי אבנרי

דברים לזכרו של אורי אבנרי (1923-2018) בקבלת שבת בצוותא ב-21.9.2018
(מפאת קוצר הזמן לא נאמרו בפועל כל הדברים שתכננתי לומר באירוע).

   
אין לי ספק שאורי אבנרי בחייו ובעיקר לאחר לכתו לעולמו, ראוי למקום מכובד בפנתיאון הממלכתיות הישראלית המתגבשת (זאת למרות שהממסד הישראלי ראה בו אאוטסיידר).אורי אבנרי היה ישראלי לאומי ופטריוט חילוני ללא סממני דת.
  
גיליונות השבועון האייקוני "העולם הזה" שעורכו במשך כארבעים שנים היה אורי אבנרי עלו לאחר פטירתו לרשת ופתוחים לעיון הציבור הרחב. מדובר בתיעוד היסטורי חשוב של תקופה מעצבת קמאית של מדינת ישראל בדגש על ישראליותה. זה כולל את "רוח-התקופה".
  
אחד האירועים האחרונים בחיי אורי אבנרי התקיים, ביוזמתי, באיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית, שקיים כבר כשישים שנה. האירוע התקיים ב-9.7.2018. באירוע זה הוענקה לאורי תעודת הוקרה על מפעל חייו. שיא פעילותו היה עריכה והפקה של העיתון התקופתי השבועי "המסויים". טווח פעילותו של אורי כלל גם חברות במשך עשר שנים בכנסת הישראלית במקביל להמשך פעילותו בשבועון. זה יצר מכפלת תהודה והעצמה ליכולת להשפיע על עיצוב התודעה הציבורית הישראלית.
  
בחירת אורי לכנסת ב-1965 בראש רשימת עיתון "העולם-הזה" שנקראה "תנועת העולם הזה כוח חדש", בסיסמת "ללא מורא וללא משוא פנים"- הייתה אירוע ישראלי ועולמי חריג ונדיר. הבחירה לכנסת הסתייעה במנוף חקיקת חוק איסור לשון הרע (שהתפרש כניסיון פגיעה בחופש הביטוי של השבועון).
  
אורי היה חבר כנסת ענייני, בלתי תלוי ובלתי קליקאי בעליל וחסר נופך פוליטרוקי כלשהו. אורי היה המייצג הראשון בכנסת של "החברה -האזרחית", "הרשת-החברתית" ו"המגזר-השלישי" במדינת ישראל. זאת, בטרם הם הוגדרו במונחים אלה. ייחוד נוסף של השבועון היה שני שעריו, ובהם צילומי שחור-לבן על רקע אדום. השערים הקדמי והאחורי, התייחסו לתמהיל משולב של תכנים רציניים וקלילים, לכאורה מנוגדים אך בפועל משלימים את תיעוד הוויית ותהליכי המציאות הישראלית המתפתחת על רצף הזמן.
  
השבועון יצא גם בערבית בעריכת המשוררים מחמוד דרוויש וסמיח אל קאסם.
  
במהלך האירוע באיגוד לעיתונות תקופתית, נשא אורי הרצאה מרתקת ומרגשת במשך כשעתיים. הוא תיאר אירועים היסטוריים חשובים שהדיווח עליהם בשבועון יצר דילמות שדרשו החלטות לא קלות ביחסים עם מנגנוני המדינה והממשל ועם ראשי העיתונים הגדולים: "הארץ", "מעריב" ו"ידיעות-אחרונות".
  
אורי אבנרי עיצב בשבועונו לשון עברית עיתונאית רזה ועניינית ללא מליצות ארכאיות. זה התאים לרוח הצברית ששרתה בעיתון, כמייצג הדור הצעיר הישראלי. הוא המציא מונחים ומילים ששולבו בעיתון כאשר לא היו בנמצא המילים המתאימות. חלקן שולב בשפה העברית התקנית המתפתחת כשפה חיה כל העת. אורי אבנרי ה"יקה", שלא היה "צבר", הגיה בדייקנות ובאופן אישי את גיליונות העיתון ועיצב אותם באופן גרפי.
  
אורי סירב להיות חבר ב"וועדת העורכים". זו שרתה את משטרו המעין סמכותני, של דויד בן-גוריון, ובה הוחלט בהסכמת העורכים על אי פרסום מידע רגיש לשלטון. אורי פרסם מה שהאחרים התחייבו שלא לפרסם - היות ששמר על עצמאות עיתונאית ולא קיבל את מרות אותה וועדה. הוא לא פחד מסיכוני חשיפות מידע בכתבות ולא מפרסום פרטי מידע רגישים שהוצפנו בתשבצים וכן בסיפורים כביכול בדיוניים. זה העלה עליו את חמתם של אנשים חזקים כמו: דויד בן-גוריון, איסר הראל, שמעון פרס, משה דיין ואבא חושי. הדבר גרם לו גם לפגיעות פיסיות מוחשיות ולסיכון חיים. זה דרש אומץ רב ונכונות ליטול סיכונים. כן זה נכון גם לגבי פגישתו עם יאסר עראפאת ב-1982 בביירות במהלך מלחמת לבנון. יחסיו עם מנגנוני השב"כ והמוסד, שאותם כינה "מנגנון-החושך" היו מורכבים.
  
אורי היה אוטודידקט רחב אופקים עם זיכרון פנומנאלי. מרצה רחב אופקים. הוא היה העיתונאי מספר אחד של ישראל. הוא באופן אישי היה בית הספר הטוב ביותר לתקשורת כמנטור שמעצים עיתונאים צעירים מוכשרים (כמו רונן ברגמן), בחניכת "אחד על אחד".
  
אורי גם כתב ספרים שהידועים והמשפיעים שבהם: "בשדות-פלשת" על מלחמת השחרור, ו"הצד השני של המטבע" על התקופה שלאחריה. אמנון לורד (שאינו מאוהדיו), שהיה עורך "מקור ראשון", הגדיר אותו כמשפיען ראשון במעלה על היווצרות רצף התודעה הישראלית.
  
כאשר ישראל תחזור לישראליותה תילמד מורשתו הרחבה במערכת החינוך והאקדמיה של ישראל.
  
למרות פניות והמלצות לא הוענק לאורי, שלא בצדק, פרס ישראל למפעל חיים בעיתונות ובתרומה לחברה. אין לי ספק שהיה מקום לשקול המלצה על מועמדותו לחתן פרס נובל לשלום, בשל מאמציו הבלתי נלאים להשגת מטרה זו.
  
פרופ' עדה יונת, כלת פרס נובל, תארה באירוע את ההערכה הרבה שלה זכה אורי אבנרי בעולם כולו בשל יכולותיו האינטלקטואליות ובשל היותו הוגה דעות חשוב ברמה בינלאומית.
  
בישראל התקיים לגביו הכלל: "אין נביא בעירו ובתקופתו".
  
השער הקדמי של השבועון "העולם-הזה"
  
אג'נדת השער הקדמי של התכנים הרציניים בשבועון, כללה בין היתר עיסוק בנושאי הליבה: מלחמה ושלום, ביטחון וביטחוניזם, הרפתקנות, יחסי חוץ, השתלבות במרחב השמי, פדרליזם אזורי, חברה–כלכלה ושחיתויות.
  
מותגי תכני הסיקור והניתוח כללו בין היתר: אירועי ואדי סאליב בחיפה, ישראל השנייה (המזרחית) וישראל השלישית (הערבית), הממשל הצבאי, ילדי תימן, הפנתרים השחורים, ממלכת חושיסטן בחיפה, אירועי כפר קאסם וקיביה בהקשרי טוהר הנשק, פרשת לבון ועסק הביש במצריים, מבצע סיני שהיה תוצאת ברית לא כשרה עם צרפת ובריטניה, דימונה.
  
יחס אוהד ומפרגן ניתן למשה שרת, ליגאל אלון, ליצחק שדה, לשמעון אבידן, לנוער-העברי, לרוח הפלמ"ח, לשועלי שמשון, לנתן ילין מור (מהאגף השמאלי של הלח"י), לח"כים המורדים בבגין: שמואל מרלין, הלל קוק וערי ז'בוטינסקי. וכן לכנעניות, לליגה למניעת כפייה דתית, לוועד לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני, לאייבי נתן, לשורת המתנדבים, לפעולה השמית, למנשר-העברי, לדו-שבועון אתגר, לרעיון שתי מדינות לשני עמים, ולועידות השלום הים-תיכוניות בפירנצה שבאיטליה, בחסות ראש העיר ג'ורג'יו לה פירה.
  
השער האחורי של השבועון "העולם-הזה"
  
אג'נדת השער האחורי של התכנים הקלילים יצרה מונחים, מותגים, מושגים ואושיות תרבות ישראליים. כל זאת ביצירתיות רבה.הדבר שיקף את ההווי הישראלי המתפתח על רצף הזמן.
  
זה כלל בין היתר אישים ואירועים: תחרויות שנתיות לבחירת מלכות-מים, דן בן אמוץ, נעמי אדווה משכונת בת גלים בחיפה, (שממנה נגזרו גם סיפורי רודולף נורייב ובוסי סחה), רחל המרחלת, בית קפה כסית בתל-אביב, אלי אביבי ומדינת אכזיב, ג'קסון, ינוקא ונלסון מאילת, שמוליק קראוס וג'ודי כץ, מועדוני לילה וטברנות ביפו, אריס סאן היווני, הזמר הקפריסאי-ישראלי טריפונס.
  
הקלילות והחפיפיות היוו משקל נגד ומשלים לרצינות תכני השער הקדמי.
  
נכתב בתאריך
2/10/2018



הרשמה לניוזלטר שלנו