עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים / תלך-תבוא, תלך-תבוא

אמיר הר-גיל מקיבוץ יקום ואספהאן בהלול יצרו סרט על הביורוקרטיה האיומה במשרד הפנים במזרח ירושלים וזכו בפרס יוקרתי. עצמתו של הסרט דווקא בתיעוד היומיום הנראה לעין, שכבר איננו רואים. ויש אור קטן בקצה המנהרה
  
  
אם תשאלו אותי, אז לסרט הדוקומנטרי "ירושלים ממתינה בתור" שיצרו הבמאי אמיר הר-גיל מקיבוץ יקום ועוזרת הבמאי והיוצרת העכואית, אספהאן בהלול, שהיתה תלמידתו במכללה האקדמית נתניה, יש השפעה חזקה בהרבה מעדויות ומתיעוד של "בצלם", "שוברים שתיקה" ואחיהם.
  
הסרט שהוא סיפור על "זכויות אזרח", כהגדרת יוצריו, לא מאתגר שיקולים ביטחוניים, לא עוסק במחסומים, לא נעזר בעדויות אנונימיות ולא דן במקרי קצה. הוא עוסק בשגרת חיים במזרח ירושלים, בתור למשרד הפנים שם. שגרת חיים בצילומי תקריב. בזה כוחו. בתיעוד של מה שהובטח להיות חיים נורמליים, גם בצד המזרחי של ירושלים, שבשליטת ישראל, והוא כמעט ההיפך.
 
התור למשרד הפנים - משרד המהווה עורק מרכזי בחיי התושבים - הוא מופע אימים. אנשים קמים לפנות בוקר כדי לתפוס מקום, רוכבים זה על גב זה, דוחפים, מתקוטטים, מועכים, ממתינים שעות ובמקרים רבים חוזרים בידיים ריקות. זהו משרד שחייהם תלויים בו: הכרה בהם כתושבים מעניקה זכויות בביטוח לאומי, בביטוחי בריאות, בבניה, לדרכון, דברים שאי אפשר בלעדיהם.
  
הצפייה בתור היא מראה מרגיז ומדכדך. תערובת של ביורוקרטיה ורשעות. זה דכדוך המזכיר לי דכדוך שעובר עלי כשאני חולף ליד "שוקי העבדים" - מקום עמידתם של הפלסטינים בצמתים הסמוכים למגוריהם - בציפייה לקבלן יהודי שיאות לשכור אותם.
  
הדוחק בתור לא מוליד אלימות, באזור שבו אנשים מוכנים להרוג זה את זה על מקום חניה, אבל הוא מייצר מאכערים וגזלנים: מאכערים ישמרו מקום, ידפיסו מכתב יקצרו תהליכים - תלוי במחיר; הגזלנים ימכרו אוכל ומשקה. מאות, אם לא אלפי הלקוחות הניצבים שם, הופכים את העסק לכדאי.
  
תיירים שנקלעו וניצבו מול הגדרות והמחסומים תהו באזני המצלמה אם זה לא תור של משפחות הנדחקות לבקר את קרוביהן האסירים בבית הסוהר והזדעזעו למשמע הידיעה שזה תור למשרד ממשלתי. הייתה להם סיבה.
משרד הפנים במזרח ירושלים. קשה בלי מאכערים
  
התור הוא הלב והרקע של "ירושלים ממתינה בתור" - שהוא סרט החוזר לסרט קודם של הר-גיל - "התור באיבן שדאד 2", שהוקרן לפני שלוש עשרה שנה, כדי לבחון מה עלה בגורל שלושת גיבוריו: הילדה ראנא שלבי, המטופלת על-ידי סבתה, לאחר שהאב עזב את הבית והאם לקתה בנפשה. ראנא מבקשת לצאת לאיטליה בחסות ג'יזלה לוי וזקוקה להכרה כתושבת כדי לקבל דרכון. ג'יזלה היא יהודייה איטלקית שבאה ללמד באוניברסיטה העברית, התוודעה ליכולותיה ולאומללותה של ראנא והתחברה למשפחה. פגישותיהם עם הסבתא המתנה בפניה את צרותיה, מכמירות לב.
  
עסאם קוטוב, חולה כליות שעבד במשך שנים בישראל, בכמה חברות, שילם את המסים כמקובל, ומשנזקק לדיאליזה, התברר לו שביטוח הבריאות שלו איננו תקף. למה? כי לטענת הקופה, הוא איננו תושב, הוא גר על גבול ירושלים לא בתוכה. אז למה כל השנים גבו ממנו מס ורק כאשר צריך דיאליזה, הוא פתאום לא תושב? ככה.
  
ראלב אבראהים בורקן, שביתו נהרס בשל חוסר היתר בנייה והוא גר עם משפחתו הגדולה באוהל, ממשיך לשלם ארנונה מחשש שייקנס ושלא יתאפשר לו להקים בית חדש. ראלב שילם 20 אלף ₪ למאכער ערבי, בהבטחה שיקדם את ענייניו. המאכער, משת"פ של ישראל, נעלם ואיש לא עוזר לראלב לחפשו. אולי כי במשת"פ לא נוגעים. חייבים לו, הוא בעל סוד.
  
הסרט עוקב אחר עניינם בלך-ושוב, מן התור במשרד הפנים אליהם וחזרה. הסאגה הבירוקרטית מרגיזה ומקוממת. כך גם השיחות עם המוקדנים השונים: ממוקדן למוקדן, מהודעה מוקלטת להודעה מוקלטת מאשנב לאשנב, תלך-תבוא, תלך-תבוא.
  
בין לבין יש כמה אתנחתות, חלקו אמנותיות, חלקן בירוקרטיות. האמנותיות, או כאילו אמנותיות, הם קטעי נגינה בעוד המלווים קריין המביא בכל פעם את סיפורו של גיבור אחר. כדי שנבין במה מדובר.
אמיר הר-גיל ואספהאן בהלול. כוחן של עובדות
  
הבירוקרטיות הן בעיקר של אברהם מנע איש הביטוח הלאומי המסביר ביובשנות מה מעמדם של הגיבורים בגזרתו. מעין סיפור של "תולדות המחלה". מתי היו תושבים, למה כבר לא, ומה עליהם לעשות. בזירה זו מככבת גם היאם קרוואני מהאגודה הבינלאומית לזכויות הילד, הדנה בעתיד העגום הצפוי לראנא, כשתיוותר ללא סבתה.
  
"ירושלים ממתינה בתור" מדווח בסיומו על חצי הפי-אנד: במהלך השנים שחלפו מאז הקרנת "התור באבן שדאד 2" שזכה בפרס הראשון בפסטיבל "דוקונוגה" והוקרן בכנסת ובבית המשפט העליון, זכו עסאם קוטוב וראנא שלבי למעמד של תושב. קוטוב נפטר ממחלתו לאחר ארבע שנים ושלבי הקימה משפחה. ראלב שב לבנות את ביתו בתקווה שהפעם לא ייהרס. משרד הפנים עבר לבית חדש ממבנה הצינוק בו שכן. אך אליה וקוץ גדול בה. הוחמרו הקריטריונים לקבלת מעמד תושב.
  
ירושלים ממתינה בתור זכה למעמד יוקרתי: הוא נבחר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים של בריטניה.
  
הבמאי, אמיר הר-גיל, מסביר כי כוחו של הסרט הוא בגישה של לתת לעובדות לדבר, בלי ללוות אותן בדעות. הסרט השפיע, אמנם פחות ממה שקיוויתי, אבל זה מראה שניתן לשנות: משרד הפנים עבר למקום נורמלי, אנשים קיבלו תושבות, קוטוב זכה לעוד ארבע שנות חיים. לדבריו הפרס בלונדון העניק המון יוקרה, אך אפילו לא לירה אחת. כעת הוא סקרן לקראות איך הוא יתקבל בישראל.
  
מה היה המניע לעשות את הסרט?
"בשעתו התוודעתי לנושא דרך כתבת תחקיר למבט שני. הבנתי עד כמה זה חשוב".
  
פרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר
  
מתוך הזמן הירוק
 
הופיע ב:
הזמן הירוק
נכתב בתאריך
7/1/2016



הרשמה לניוזלטר שלנו