עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אימת הוועדות
אימת הוועדות

מאת אלישע שפירא, 25/3/2015

 

מה שמכנים היום בטון מזלזל "שלטון הוועדות", הנו תנאי הכרחי לניהול עצמי דמוקרטי ומשתף

 

תזכורת היסטורית

 

כפי שידוע לכל, תחילתה של הדמוקרטיה באתונה ומשמעותה: "שלטון העם". כבר בשנת 450 לפנה"ס הונהגה באתונה דמוקרטיה ישירה, הרואה בכל האזרחים (ביחד) את הריבון ב"פוליס" (עיר מדינה). באתונה של אותם הימים התכנסו האזרחים מדי שבוע כדי לדון ולהחליט בענייני העיר. ה"קוורום" - המניין ההכרחי לקבלת החלטות - היה 6,000(!) אזרחים (מעט יותר ממניין המשתתפים באסיפות ברוב הקיבוצים). משמעות הרעיון הדמוקרטי היא ריבונות העם וניהול המדינה על ידי העם. הדמוקרטיה האתונאית לא הייתה שלמה, מנקודת ראותנו היום, היות ושתי קבוצות בה היו משוללות זכויות אזרחיות. היו אלה העבדים והנשים מי שלא נחשבו לאזרחים שווים ולא הייתה להם זכות הצבעה. לגבי הדרת הנשים מניהול המדינה מצאנו הסבר מעניין במקום לא צפוי. אפלטון, הפילוסוף היווני, סבר שכך נכון מטעמי יעילות, מה שהוגדר כעבור שנים רבות ע"י אדם סמית, הכלכלן והפילוסוף בן המאה ה-18, כ"יתרון יחסי".

 

לדעתו של אפלטון אין לגברים יתרון על פני הנשים בניהול ענייני המדינה, אך הנשים מוצלחות יותר מהגברים בניהול ענייני הבית. מכאן שעל הנשים לנהל את ענייני הבית ולהשאיר לגברים לנהל את ענייני המדינה. הציניקנים אמרו שמוטב כך היות והגברים יזיקו פחות בניהול ענייני המדינה. כך או כך, ליבה של הדמוקרטיה הוא הניהול העצמי. העם מנהל את עצמו. המעבר מ"דמוקרטיה ישירה" ל"דמוקרטיה ייצוגית", באמצעות נציגים נבחרים בפרלמנטים ובממשלות, התבקש בגלל גודלן של המדינות, המקשה על הניהול העצמי המלא והישיר. לא כך בקהילות קטנות כמו הקיבוצים, בהן האסיפות והמוסדות הנבחרים, נועדו לממש את עיקרון הניהול העצמי והישיר באופן מרבי ולהבטיח השתתפות מרב החברים באחריות לניהול הקיבוץ. העיקרון עבד ועובד אך כצפוי, ההצלחה אף פעם אינה שלמה. על כך אמר מרטין בובר: "הקיבוץ הוא אי כישלון למופת".

 

בין הפרטי לחברתי

 

מדברים היום אצלנו על "ביטול שלטון הוועדות למען חירות הפרט". האמירה מניחה שהפרט יידע לנהל את עצמו טוב יותר מהוועדות ונכון יותר מכל ניהול ציבורי. הפרט אמור אכן לדעת מה נכון וטוב עבורו והוא יכול וצריך לנהל את ענייניו, אך מי ואיך ינהלו את ענייני הציבור? והיכן בדיוק עובר הגבול בין ענייני הפרט לענייני הציבור? האם החינוך של ילדינו (ונכדינו) הוא רק עניינם של כל אחד מהפרטים בנפרד, או שיש בהם גם מימד חברתי משותף? ניהול גני הילדים, בתי הספר והמכללות, הוא בוודאי עניין ציבורי הנוגע בכל אחד מאתנו. כך גם מערכות הבריאות והסיעוד המתנהלות על ידי הציבור וממומנות בתקציבים ציבוריים, והן משפיעות על כל אחד מהפרטים. כך גם השמירה על איכות הסביבה, תוכניות המתאר והתשתיות הלאומיות, העירוניות והכפריות. הדבר נכון לגבי מימדים רבים של החיים האנושיים, המתנהלים בחברה. לגבי כל אלה האלטרנטיבה האמיתית ל"שלטון הוועדות" הוא "שלטון היחידים", או מה שמכונה "שלטון המנהלים". המנכ"לים, ראשי הרשויות, הפקידים הממונים וכיוצא באלה. אך גם אלה אינם מוותרים על תרומתן של הוועדות, הנאורים שבין המנהלים יגייסו צוותים, שיפעלו לידם, להתייעצות, לגיבוש מדיניות ולקבלת החלטות. הם יעשו זאת כדי להרחיב ולהעמיק את שיקול הדעת, וכדי לשתף את הציבור ואת נציגיו בניהול המערכות שבאחריותם.

 

נכון לומר כי מה שמכנים היום בטון מזלזל "שלטון הוועדות", הנו תנאי הכרחי לניהול עצמי דמוקרטי ומשתף. הוא כלי נכון ומועדף מול "שלטון היחידים". אין באמירה זו התעלמות מהתקלות שהיו ויהיו בהתנהלות הקיבוצים, מהפירושים שהיו שגויים לעיתים, ומהעובדה שהיו גם מקרים בהם נוצלה המערכת למטרות בלתי ראויות. היו גם תקופות בהן הייתה הגזמה והיה חוסר איזון בין מה שהועבר לוועדות, מול מה שראוי היה שיישאר באחריותו המלאה של הפרט. הדמוקרטיה המשתפת אינה חפה משגיאות ומתקלות, אך היא אינה אמורה להבחן רק ובעיקר על פי התקלות שהתהוו בה. היא אמורה להבחן בעיקר מול האלטרנטיבות. האלטרנטיבה הריאלית ל"שלטון הוועדות" היא כפי שאמרנו "שלטון היחידים", הנתון במידה רבה לשרירות ליבם של מי שנמצאים בעמדות השלטון.

 

האם יש עם מי לדבר?

 

כאשר אנו ניצבים בפני בעיה או צורך שפתרונם מותנה בזמינותם של הכלים והתקציבים החברתיים - ציבוריים, אנו מתבוננים סביבנו בתקווה שיימצא מי שיוכל לסייע לנו. התקווה שיש עם מי לדבר. זו אחת השאלות היותר חשובות לבחינת תפקודה של כל חברה אנושית. השאלה נכונה לגבי אזרחי המדינה, היא נכונה לגבי התושבים במפגש עם הרשויות המקומיות והיא נכונה גם לחברים בקיבוצים. כל אחד רוצה לדעת שיש מי שיקשיב ויסייע לו כאשר יזדקק למערכות הציבוריות. הצורך הזה אינו מה שמכנים היום בציניות מתנשאת: "תסמונת המטפלת". מדובר בזכות הלגיטימית לקבל תשובות ענייניות ואחראיות במקום בו נפגש בהכרח הפרטי עם הציבורי. המקום בו אמורה להתממש הערבות ההדדית. ממלאי התפקידים והוועדות הם שאמורים להקשיב, לדון ולחפש תשובות הולמות לצרכי הפרט, והם שאמורים לשמור ולקיים את המערכות המשותפות, כדי שבעת הצורך יוכלו לשרת את כולנו.

 

צריך לומר לעצמנו את האמת: גם אצלנו, בחלק מהקיבוצים, שוררת לפעמים התחושה שאין עם מי לדבר. התחושה הזו היא תקלה חמורה שאסור להשלים עמה. דווקא כאן יש לוועדות תפקיד חשוב, הן יכולות להיות כלי יעיל לתיווך בין הפרט למערכות הציבוריות, הנתפסות על ידי רבים כמרוחקות וקשות להשגה. לניהול העצמי המשתף, הנשען על ממלאי תפקידים נבחרים מתוך הציבור ועל וועדות המאוישות ברוטציה על ידי אותו הציבור, יכול להיות יתרון משמעותי. הוא אמור לאפשר תקשורת אמפטית, אחראית, זמינה ובלתי אמצעית. תקשורת אנושית שברוב המקרים היא עולה על הקיים בחברות ובארגונים אחרים. תקשורת נכונה יותר מכפי שקורה היום בפועל ברבים מהקיבוצים. אחת התוצאות של הריחוק והניכור, ביחסים שבין החברים להנהלות קיבוציהם, היא ההזדקקות ההולכת וגוברת של החברים וקיבוציהם לבתי המשפט. במציאות זו בתי המשפט הם החלופה המעשית למה שהיו הערכים המוסכמים, מנגנוני ההידברות והניהול העצמי המשתף בקיבוצים.

***

 

מול המגמות הרווחות ברבים מהקיבוצים, יש להציע לכל הקיבוצים, בכל צורות ההתנהלות, לשמור ולחדש את הניהול הדמוקרטי והמשתף של המערכות המשותפות, ובמיוחד בכל מה שמשפיע על עומק הערבות ההדדית בין חבריהם.

 

מתוך הזמן הירוק

 

נכתב בתאריך
25/3/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו