עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שוות / מחשבות בבוקר שאחרי הבחירות
שוות / מחשבות בבוקר שאחרי הבחירות

מאת ענבל פראן-פרח, 22/3/2015

 

נולדתי ביוני 1979. שלושה חודשים בלבד אחרי שנחתם הסכם השלום עם מצרים. אמי מספרת שבבית התינוקות שלנו במנרה אמרו שכשאנחנו נגיע לגיל 18 כבר לא יהיה צבא. נולדנו לתוך שלום.

 

אני זוכרת בבהירות את ה-1.10.1991. עמדתי בהפסקה במדרגות של בית הספר סולם צור בו למדתי והמורה לערבית שלנו, מתי, בא לקרוא לנו לראות חדשות, איך שמיר מגיע לוועידת מדריד. עם כל ההתניות, וכל ההגבלות - זה היה מחזה מעורר השראה. ראינו צעד לכיוון העתיד.  

 

בחירות 92' היו הבחירות הראשונות בהן הייתי פעילה. הייתי בת 13 אז ויצאתי למבצעי הצמתים כחלק מההתארגנות בבית העמק, הקיבוץ בו גדלתי. אני זוכרת את עצמי יחד עם אבי עומדת בצמתים, קוראת שרבין יביא את השלום, שרה "ישראל מחכה לרבין" ומחלקת סטיקרים. האמנתי באמת ובתמים שזה מה שיקרה. ראיתי, במו עיני, איך למרות הפיגועים נעשים צעדים מרחיקי לכת לדו שיח עם ארצות ערב ועם הפלסטינים וזה נתן לי תקווה להאמין שמישהו יצליח להביא לכאן את השלום. שיש לזה סיכוי. הוא מעבר לפינה. שרבין אמיץ מספיק כדי להביא אותו. וזה אכן קרה.

 

ב-13.9.1993 באותו חדר אור קולי, עם אותו מורה לערבית, ועם המחנך שלי אורי, שלימד אותי את השיר "נאצר מחכה לרבין", ראינו את יאסר ערפאת ואת רבין לוחצים ידיים על מדשאות אוסלו. אני יודעת מה רוב האנשים חושבים על אוסלו, אבל בעיניים שלי, עיני בת 14, ראיתי את השלום כאן, מגיע עוד שניה. מעבר לפינה. והוא באמת היה מעבר לפינה.

 

26.10.1994. באותו חדר אור קולי, עם אותו מתי ואותו אורי הוא הגיע. עולמנו השתנה. לא היה לי ספק שבעוד 4 שנים אתגייס ואגיע לצבא, לא היה לי ספק שיש עוד דרך ארוכה. לא בכדי השמטתי מהסיפור ההיסטורי הזה את הפיגועים. יש פה סיפור מקביל. כי בעודי בבית התינוקות במנרה, 7 ק"מ משם, במשגב-עם, נרצח תינוק בפיגוע מיקוח. שנים של חיים על גבול הצפון, בגרויות שלא עשיתי בגלל ענבי זעם, ופיגועים, ופיגועים ופיגועים - אבל כמה רע שלא היה (והיה, היה רע)- התקווה הזאת הייתה קיימת. יכולתנו כנערות ונערים לדעת שיום קרוב יבוא ויהיה פה שלום הייתה אמתית.

 

ואז הגיע ה-4.11.95.

 

נסעתי באוטובוס מלא חניכות וחניכים, נערה בת 17, חולצה כחולה, אמונה אמתית שהעצרת הזאת הולכת להיות מפגן כוח של השמאל, שסוף סוף, אחרי כ"כ הרבה הפגנות ימין וקיצוניות שהולכת ומחריפה עד כדי אלימות - אנחנו מרימות את הראש. אנחנו השמאל. אנחנו שרוצות ומאמינות בשלום. אנחנו שרואות אותו ממש קרוב, כבר כאן. כי זה באמת כאן, באמת. 

 

הלילה הזה היה הלילה הנורא בחיי. ראינו את פרס יורד במדרגות. רצינו לחכות לרבין אבל החלטנו שעדיף להתקדם לאוטובוס. במרחק עשרים מטר משם שמענו שלוש יריות. חשבנו שזה זיקוקים. הסתובבנו וראינו המולה, פינו אותנו מהכביש- והשמועות התחילו לרוץ.

 

בבוקר למחרת התעוררתי אדם שונה. כל החלומות, כל האמונות, כל ההבנות של ה"עוד מעט" קרסו לנגד עיני. כעס נולד בי. והאשמה גדולה. והבנה שדברים כבר לא יהיו כמו פעם.

 

ועידת מדריד.  עם כל ההתניות, מחזה מעורר השראה

 

הבוקר שאחרי הבחירות לכנסת העשרים התעוררתי מוקדם. שלחתי יד לחכמופון כדי לראות את תוצאות האמת. כל החלומות, כל האמונות, כל ההבנות ש"יש סיכוי" קרסו לנגד עיני. הכעס שנולד בי אז, חזר לפעפע. והאשמה. האשמה גדולה. הבנתי, שאת מחיר הרצח הזה שילמנו הלילה.

 

עשרים שנה עברו מאז רצח רבין. עשרים שנה בה ילדים נולדו, אנשים בגרו, נערות ונערים התחנכו.

עשרים שנה בהן אף אופק, אף "כמעט" אף "מעבר לפינה". עשרים שנה זה המון. 6 דורות של פלאפונים. דור שלם בבני אדם. היום בבוקר הבנתי את כובד המשמעות של עשרים שנה בלי תקווה. פגשתי את החניכות שלי, ש"ש שאני מדריכה, הן נולדו בשנת 1996. כשביבי עלה לשלטון בפעם הראשונה. הן שאלו אותי "איך זה יכול להיות שהציבור לא מבין מה ביבי עושה? שלא יהיה שיפור בכלכלה, שנשאר תקועים בלי דירה, שיוקר המחיה ילך ויעלה, שאנשים יעבדו יותר ויהיו עניים יותר- ואיך זה יכול להיות שהקריאה של ביבי 'ערבים נוהרים לקלפיות' הביאה עוד בוחרים לבחור בו? זה לא נתפס".

 

"אתן טעות בייצור" אמרתי להן. "אתן לא מבינות את זה, אבל אתן טעות של המערכת. אף פעם בחיים שלכן לא חוויתן את האפשרות לשלום. זה שאתן עדיין מאמינות - זה טעות במערכת, זה הלא מובן מאליו, זה היוצא דופן. תחשבו על כל החברה בגילכן - אף אחד מהם לא מאמין או מאמינה. אין להם סיבה להאמין - לא ראיתן מימיכן את האפשרות. נולדתן לקיפאון מדיני מלווה בפיגועים, לסירוב לשוחח, לליבוי יצרים, להפחדה, לתחושת "כולם באים להורגנו", לחינוך שמטמיע שאנחנו מצדה- המבצר השפוי האחרון בתוך ארץ הישימון מלאת הרוע. איך יצאתן כאלה? אין לי מושג, אבל העם שלנו, האזרחים במדינה הזאת- כבר עשרים שנה חיים בלי שום סימן לתקווה- חיים בתוך מערכת פוליטית שזורעת בהם פחד- והגזענות מקורה בחוסר התקווה ובפחד".

 

הידיעה שהן קיימות, טעות נפלאה של מערכת אפלה - נותנת לי תקווה. אבל גם הן וגם  הילדים שלי גדלים בתוך העולם הזה שהולך ונהיה גזעני מנוכר ומייאש.

***

אנחנו אומרות תמיד שככל שיהיה יותר גרוע ככה יותר אנשים יתפכחו ויבינו. אולי צריך להיות עוד קצת יותר גרוע בשביל שיהיה מהפך- אנחנו חוזרות ואומרות בכל מערכת בחירות.

 

אבל זה לא נכון. רוע מביא רוע. פחד מביא פחד. ייאוש מביא ייאוש. רק תקוה מביאה תקווה. רק צעד שיראה לנו שיש סיכוי - יוכל לגרום לנו להרים את הראש ולהאמין, ולשנות את המציאות כדי לאפשר לו לקרות. כל מהפך שהיה כאן קרה ככה לטוב ולרע. בין אם של בגין ב- 77', בין אם של רבין ב-92', ובין אם של ביבי ב-96'.

 

וזה מה ששובר אותי בבוקר של אחרי הבחירות. הידיעה, שמהממשלה ה-20 של מדינת ישראל לא תבוא בשורת תקווה. לא יקרה צעד שיסמן לנו "אם רק תרימו את הראש ותשנו את כללי  המשחק יש סיכוי שיהיה פה טוב"- לא בצד הכלכלי ובוודאי לא בצד המדיני. ביבי לא יוריד את יוקר המחיה, לא יגדיל את ההוצאה הלאומית, לא יעצור את האבטלה, לא יבריא את מערכת הבריאות. ויותר מכל- ביבי לא יביא את השלום, אפילו לא פירור ממנו. הוא לא יפתח את הדלת הזאת כמו ששמיר עשה - הפחד טוב לו, שומר על מקומו, מאפשר לו להגדיל את הונו הפוליטי והכלכלי.

 

הבוקר קמתי והרגשתי כמו בבוקר של אחרי רצח רבין. והבנתי, אחרי עשרים שנה את השלכות הרצח הזה. הבנתי, בעצב תהומי, שיגאל עמיר וכל שולחיו צדקו וגם ניצחו. הוא אכן הצליח לעצור את השלום. לדור שלם. אולי לדורות.

 

הכותבת חברת הקיבוץ העירוני משעול; רכזת ש"ש במחנוע"ל, ואחות במרפאה ניידת למזעור נזקי זנות

 

נכתב בתאריך
22/3/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו