עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קיבוץ בעיר / 'אז איפה אתם שמים את הפרות?'
 

קיבוץ בעיר / "אז איפה אתם שמים את הפרות?"

מאת אבשלום בן-צבי, 5/3/2015

 

הקיבוץ העירוני שלי הוא קיבוץ לכל דבר ועניין, גם אם אין בו חדר אוכל ואין בו רפת

 

למרות שקיבוצים עירוניים קיימים בישראל כבר מספר עשורים, ולמרות שאפילו שכבר בימי העלייה השלישית היו ניסיונות של קיבוצים שהתיישבו בערים (אם כי פזלו אל ההגשמה החקלאית כמובן), עדיין כשאני מספר שאני חבר בקיבוץ עירוני, לעיתים קרובות התגובה הראשונה היא "לא ידעתי שיש דבר כזה".

 

השאלה הבאה היא "מה זה קיבוץ עירוני?", וכשאני עונה שזה קיבוץ שגר בעיר, בדרך כלל שואלים אם יש לנו חדר אוכל. התשובה היא לא, דרך אגב.

 

מסתבר שבעיני הרבה אנשים, הקיבוץ שלי לא מתאים למושג של קיבוץ, בגלל שאין בו חדר אוכל (למרות שבקיבוצים כפריים רבים כבר אין חדר-אוכל פעיל) ולא רפת, או במילים אחרות - הוא לא יישוב כפרי. אי-ההתאמה הזו מעידה בעיני קודם כל על הבנה שגויה של מהות הקיבוץ. חדר-האוכל והרפת מייצגים בעיני אנשים רבים את שני המאפיינים של הקיבוץ: חברה שיתופית וחקלאית. אבל כולנו יודעים שקיבוצים רבים היום אינם שיתופיים, ושחלקם של חברי הקיבוצים שעוסקים בחקלאות (כמו גם משקלה של החקלאות בכלכלה הקיבוצית ביחס לתעשייה) הוא זניח. לטעמי הדגש צריך להיות על ההיבט הראשון: קיבוץ הוא קודם כל חברה שיתופית - חבורה של אנשים שבוחרים לבנות את חייהם ביחד ברמה גבוהה מאוד של ערבות הדדית, הנשענת על צריכה משותפת ולעיתים גם על ייצור משותף. החקלאות היא רק תחום אחד של ייצור שבו יכול לעסוק משק קיבוצי.

 

מתוך ההיבט הזה, הקיבוץ העירוני שלי הוא קיבוץ לכל דבר ועניין, ומתאים להגדרת הקיבוץ הרבה יותר מאשר הקיבוצים המתחדשים. הוא חבורת אנשים שבוחרים לבנות את חייהם ביחד ברמה גבוהה מאוד של ערבות הדדית, עם מידה רבה של שותפות בצריכה ובייצור. ההבדל היחיד הוא שבמקום ביישוב כפרי, החבורה שלי בוחרת לבנות את חייה בבניין דירות עירוני גדול.

 

קיבוץ משעול. מתאים להגדרה קיבוץ יותר מהמתחדשים

 

אבל למה בעיר?

 

91.5% מהאוכלוסייה בישראל גרים ביישובים עירוניים למיניהם. אני מניח שחלק ניכר מאוכלוסיית היישובים הכפריים מנהלת חלק ניכר מחייה (עבודה, קניות, בילוי) ביישובים העירוניים, ושהמספרים האלה רק ילכו ויגדלו. אפילו אם הקיבוצים היו מסתפקים במטרה של בניית "בועות" קטנות של חיי שותפות בנפרד מהחברה הכללית, הרי שהמרחב הכפרי שבו הם מתקיימים הולך ומצטמצם, הולך ועובר תהליכים של עיור. אבל אני מניח שלקיבוצים יש מטרה כפולה או משולשת: הן לאפשר לחבריהם להגשים את ערכיהם בחברה ברוחם, הן להציג אלטרנטיבה אל מול החברה הסובבת אותם והן להוות פלטפורמה נוחה לפעולה לתיקון החברה הסובבת. אל מול המטרות האלה, הרי שאי-אפשר לדמיין את החברה הקיבוצית ככזו שמתקיימת רק במרחב הלא עירוני. השאלה כבר לא יכולה להיות האם אפשר לקיים קיבוץ בעיר, אלא כיצד לקיים קיבוץ בעיר?

 

אז אני גר היום בבניין דירות עירוני, שבו כל הדיירים מכירים אחד את השני. אנחנו לוקחים אחריות משותפת על הסדר והניקיון במרחבים הציבוריים של הבניין והחצר שמסביבו. אנחנו מקצים חלק מהמרחבים בו לשלל שימושים קהילתיים: ספריה, מועדון חברים, חדר כושר, משרדים, סדנת עץ, חדר מוזיקה, מרחב פעילות לילדים, קואופרטיב צרכני קטן, ועוד ועוד. אנחנו חיים בשיתוף כלכלי, משתמשים בצי-רכב משותף, עובדים ביחד במסגרות שאת רובן אנחנו יזמנו ובהן אנחנו העובדים (רובן בתחום החינוך). ובאותו הזמן אנחנו חלק מהעיר: משלמים ארנונה לעירייה ושכירות לבעלי-הבית, קונים בחנויות, שולחים את הילדים אל מערכת החינוך הציבורית, מתאכזבים מהיצע התרבות הדל של עיר פריפריאלית וכל שאר מה שעושים תושבים בעיר.

 

כיום יש בנצרת עילית בניין אחד כזה. להבנתי אין שום מניעה אובייקטיבית שדיירים של בניינים נוספים יארגנו את החיים שלהם בצורות דומות, או יישמו לפחות חלק מהדברים שאנחנו עושים. לצד החשיבות של קיום התיישבות כפרית וחקלאית בישראל, אני חושב שלא ניתן להתעלם מהעתיד (שהוא למעשה כבר ההווה) - החברה הישראלית הולכת ונהיית יותר ויותר עירונית. שאלת דמותה היא שאלת דמותה של חברה עירונית. ראוי להציע לה גם את התשובה הקואופרטיבית/שיתופית הקיבוצית.

 

אבשלום בן-צבי הוא חבר בקיבוץ העירוני משעול בנצרת עילית; כותב את יומן הרשת "עמדת תצפית"

נכתב בתאריך
5/3/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו