עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

דמוקרטיה מוחלטת, דמוקרטיה מדודה ומדינה יהודית

דמוקרטיה מוחלטת, דמוקרטיה מדודה ומדינה יהודית

מאת דובי הלמן, 2/3/2015

 

שלום במרחב המצומצם של ארץ ישראל המערבית, ועם המדינות הסובבות, תלוי בתהליך איטי וארוך של התקרבות בין תרבויות

 

בהעדר חוקה לישראל, מהווה עדיין מגילת העצמאות, ביחד עם חוקי היסוד, מעין תחליף לחוקה. חזרתי וקראתי את המגילה בעיון רב לאחר שבית המשפט העליון הסתמך עליה בעת פסיקתו בעתירת קעדאן. מאז חזרתי וחקרתי בה מאחר שהתגלו בה כמה וכמה לקונות וסתירות המהוות מקור לפרשנות סותרת.

 

המילה "דמוקרטיה" לא מוזכרת במגילה, אבל אין ספק כי החותמים נתנו את דעתם על כך שמדינת ישראל צריכה להיות דמוקרטית ללא אפליה מכל סוג. ובכ"ז, הולכת ומתעצמת המחלוקת בדבר הפרשנות על "מהי דמוקרטיה". האם מדובר בשוויון אזרחי לכל או דמוקרטיה הסדרית בין שני לאומים לגיטימיים במדינה. במילים אחרות, האם מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודית, של היהודים, בה יש אזרחים ללא זכויות לאומיות נפרדות, או מדינת שני לאומים, יהודים וערבים.

 

המגילה עצמה קבעה גבולות לדמוקרטיה, כך למשל חוק השבות מוענק רק ליהודים בכל רחבי העולם ואינו מוקנה כזכות שיבה לפליטים פלסטינים שברחו או גורשו ממנה.

 

גם הסמלים המובהקים של המדינה , דגל המנון שפה , לקוחים מתוך ההיסטוריה היהודית ולא יכולים לבטא את הערבים אזרחי המדינה. אפילו המשפט כפי שנוסח מבוסס על תורת ישראל ונביאיה. ביטוי חדש למאבק על זכויות לאומיות לערבים במדינת ישראל הן ההצעות לבטל את זכויות היתר הלאומיות של היהודים באשר הן.

 

הכרזת העצמאות. המילה דמוקרטיה לא מוזכרת במגילה

 

יש לקונה נוספת מורכבת קצת יותר. להקמת המדינה יש והייתה משמעות טריטוריאלית מובהקת. בית לאומי הוא קודם כל הגדרה טריטוריאלית. חזרת העם לארצו הוא ביטוי לזכות על או זכות מחודשת על אדמת אבות. במגילה אין שום אזכור להיבט זה של הריבונות החדשה. הכרזה על מדינה ללא הכרזה על ריבונות על טריטוריה. לפי הרציונאל של המגילה האדמה עליה קמה המדינה היהודית שייכת לעם היהודי כולו, מאחר ולכל יהודי יש זכות מוקנית לקבל בה פיסת אדמה לבנות עליה את ביתו. היוצא מכך שמדינת ישראל היא הנאמן בלבד של העם היהודי על הקרקעות עליהן עומדת המדינה. יותר מכך, חוקי הקרקע של המדינה, אוסרים על מכירתה לפרטים, יהודים או ערבים. יוצא שזהו רכוש של המדינה שבהגדרתה היא הבית הלאומי ליהודים. טרם מדינה רכש העם היהודי קרקעות בארץ ישראל באמצעות הקרן הקיימת לישראל, שעל פי התקנות שלה יכולה להחכיר קרקע רק ליהודים, זו לא רק פגימה אקראית בדמוקרטיה, זו המהות הטריטוריאלית של מדינת ישראל על פי הכרזתה. במשפט קעדאן, טען בית המשפט שהקניית זכויות בקרקע של הקק"ל רק ליהודים היא פגיעה בדמוקרטיה, ואכן כך הוא, זהו אחד הגבולות להגדרת הדמוקרטיה כערך מוחלט.

 

השאלה הערבית לא נמוגה

 

זמן רב אני מנסה להבין מדוע נוסחה המגילה בלשון לא בהירה דווקא בנושאים בעלי חשיבות כל כך רבה.

 

לאחרונה קראתי את ספרו/מחקרו של ד"ר אריק אריאל לייבוביץ' " קדושת הסטאטוס - קוו, ישראל וסוגיית הפליטים הפלסטינים 1948-1967" אני ממליץ בחום לב לכל מי שהנושא מעסיק אותו לקרוא ולחזור ולקרוא ספר זה.

 

הטענות בספר מבוססות בעיקר על עמדות ההנהגה הציונית טרם ולאחר ההכרזה על המדינה. מה שעולה בצורה ברורה מהתעודות כי לאחר ה"נס" (כניסוחה של ההנהגה הציונית) של בריחת הערבים מתחומי המדינה שבדרך, היה מוסכם על ההנהגה ששאלת הפליטים תלך ותימוג, וכל מה שיישאר הוא כ 150 אלף ערבים שלא ברחו ונשארו בתחומי המדינה כשקמה. ההנחה שלי, שלא נוסחה בצורה זו על ידי אריאל אבל בהחלט משתמעת מהספר, כי "השאלה הערבית" נחשבה בעיני מנסחי המגילה כשאלה שולית, שתלך ותימוג, בין השאר כתוצאה מעליה גדולה בממדי עליית היהודים לישראל. כל מה שנשאר הוא להכיר בכך שגם לאזרחי שוליים אלה יש זכויות אזרחיות מלאות. לא רק המציאות שהיה בה התעלמות מוסברת מהוראות המגילה, עצם ההגדרות על טיבה של הדמוקרטיה נעשו בהנחה שמדובר באוכלוסיה לא יהודית זניחה שתהיה עוד זניחה יותר בעתיד.

 

יש התבטאויות מאוחרות יותר התומכות בגישה זו. כך למשל אמר יצחק רבין כראש ממשלה כי אילו היו עולים לישראל עוד מליון יהודים, הוא היה מתנגד להקמת מדינה פלסטינית.

 

התיזה המרכזית של אריאל היא שבעוד שהלכה והתפתחה בין הפליטים השאיפה לגיבוש לאומי, תוך התנגדות הדדית להיטמע באוכלוסיית המדינות בהן הוקמו מחנות הפליטים, בהנהגה הישראלית לא הייתה שום מודעות לתהליך. הנהגה זו ביססה בפועל את ההנחה שמדובר בסטטוס-קוו הפועל עם הזמן לטובת ישראל. כך קורה שלאחר מלחמת ששת הימים (תקופה שלא נסקרה בספר) חזרו הפליטים, הפעם במספרים גדולים בהרבה מאחר והם כוללים גם דור שני ושלישי, לתחומי השליטה של ישראל כשטח כיבוש והדיון חזר אל הימים שלאחר החלטת החלוקה של האו"ם איך מחלקים את הארץ בין שני לאומים מוכחים.

 

במחקר יש טענה כבדה כלפי המנהיגות הציונית באשר לעיוורון שהסתיר מפניה את ההתפתחות הלאומית בקרב הפליטים, וכן גם בין הערבים אזרחי מדינת ישראל. לא מופיעה לעומת זאת טענה שישראל החמיצה הזדמנות להשיג שלום בשל עיוורון זה. הנימוקים לעמדת המנהיגות הישראלית היו ההתאהבות באופציה של ארץ ריקה כמעט תוצאת הבריחה המאסיבית של הערבים שישראל סירבה לקבל אחריות עליה, תחושת הביטחון העצמי של ישראל, העלייה המאסיבית של יהודים לישראל שהמדינה העמידה לרשות קליטתה הן קרקעות נטושים, כפרים נטושים ורכוש נטוש, בעיות ביטחון שנוצרו מיד לאחר המלחמה, החשש משיתוף פעולה של הפליטים עם הערבים הישראלים.

 

התקדמות בשלבים רצויה ואפשרית

 

הלחץ בפניו עמדה מדינת ישראל בשאלת הפליטים ובעיקר העמדה האמריקאית בנושא, עלה וירד על פי לוח עצרות האום השנתיות. ישראל תמרנה שלא לתת תשובות חד משמעיות באשר לסירובה לקליטת פליטים אבל מעולם לא הסכימה לזכות השיבה שלהם, והסתמכה על תחושה שגם העולם משלים עם סירובה זה.

 

הדרישה של ישראל לכרוך את הסכמי השלום עם מדינות ערב בפתרון לשאלת הפליטים מעולם לא זכתה לתגובה חיובית.

 

בפועל התאפיינו 20 השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל בטיפוח האשליה של היהודים ששאלת הפליטים תתנדף מצד אחד, ומתהליך גיבוש הפליטים לעם פלסטיני מצד שני ששם לו למטרה חיסול מדינת ישראל כישות לאומית יהודית. הערבים הישראלים שקשרו את עצמם לתהליך גיבוש העם הפלסטיני, לא טענו יחד עם זאת לחיסולה של המדינה היהודית. להיפך, דרישותיהם עד היום הוא לקחת חלק שווה באזרחות הישראלית.

פליטים פלסטינים. לא צריכה להיות בעיה להכיר בנכבה

 

תהליך קידום ההסכם בין הערבים ליהודים שהוא הדיון עליו מדובר כאן, מושפע מעט מאד מן ההיסטוריה המתוארת במחקרו של אריאל. שלום במרחב המצומצם של ארץ ישראל המערבית, ושלום עם המדינות הסובבות, תלוי בתהליך איטי וארוך שבמהלכו תיווצר תרבות שקצותיה לא יהיו רחוקים הרבה בהשוואה למרחק שבין התרבויות המערביות. עם האסלאם או בלעדיו. הנתונים הנוכחיים הם שישראל התפכחה מאשליית ההתעלמות מהלאומיות הפלסטינית, ומבחינה זו לא צריכה להיות בעיה בהכרה בנכבה, והפלסטינים עדיין לא התפכחו מאשליית חיסול מדינת ישראל כמדינה יהודית או למצער אשליית הקמת מדינה דו לאומית.

 

ההתקדמות בשלבים רצויה ואפשרית. מטרתה הסרת חסמים כדי להחליף את הלוחמה במשא ומתן. היהודים יצטרכו לוותר על המשך ההתיישבות היהודית ביהודה ושמרון ואף לצמצמה, בלי תנאים, והפלסטינים יצטרכו למצוא את הדרך לכפות על כל תת הארגונים שלהם להפסיק את הטרור. כל כמה שהטרור יעלם יצטרכו היהודים להקטין נוכחות ביהודה ושומרון. הערבים הישראלים יצטרכו לוותר על האשליה שמדינת ישראל תהיה מדינה של שני לאומים. אלה הם צעדים שכל צד יכול לנקוט בהם חד צדדית בלי התניות במהלך משא ומתן משותף. התקדמות במשא ומתן תבוא כאשר הצדדים ירצו להפיק ממנו תועלות נוספות.

 

מן הצד היהודי תנאי להתקדמות היא יצירת אחדות פעולה (ולא אחדות דעות) נטולת היצר של פוליטיקאים ואנשי תקשורת ללבות את הטענות על העדר דמוקרטיה , אפרטהייד, וכל מה שמפריד לכאורה בין היהודים לבין עצמם. לעומדים מן הצד לא קשה לזהות עד כמה יצר המחלוקות וההכפשות בא לשרת אגו ויצר שלטון בלבד.

 

לכאורה נראה שהתקווה להסרת חסמים בדרך למשא ומתן היא תקוות שווא אלא שהטענות כי הפתרון טמון במשא ומתן כאן ועכשיו הוא לא פחות הזוי. בהירות מחשבתית חסרת פניות תביא בסופו בזמן המתאים את ההתקדמות. דרושים אנשים שאינם צודקים כל הזמן דווקא, או אנשים העוסקים כל הזמן בחיבור פתרונות פלא, או אנשים שכוחם הוא בהטלת דופי באחרים, אלא אנשים המאמינים שאורך הרוח והסבלנות הם תנאי להשגת המטרות.

.

נכתב בתאריך
2/3/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו