עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (70)

לאן מכאן (70)

מאת חן יחזקאלי, 5/2/2015

 

יאללה בוא: צו גיוס לנמען לא ידוע

 

...בִּי אֲדֹנָי בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה... (גִּדְעוֹן בֶּן-יוֹאָשׁ, שופטים ו', י"ג)

 

בין חבריו של מאור בני האהוב, רווח הביטוי "יאללה, בוא" או "בואי" כצורת הזמנה מקובלת. גם מאור מרבה להשתמש בביטוי זה. לגאוותי הוא אינו נעלב או מרגיש נבגד כשמסרבים לו אלא פונה אל חבר אחר או חברה אחרת.

 

יש לי מכתב אישי לאדם אשר איני יודע לא את זהותו ולא את כתובתו: כמעין צו גיוס לנמען לא ידוע.  אני רוצה להגיד לך: לפני שאתה ואני הרווחנו ביושר את הזכות לומר שנשבר לנו, עלינו לחבור יחדיו כדי לנסות לארגן את הקונגרס הישראלי הראשון. ובשפתו של מאור: יאללה בוא. או בואי.

 

אל נא תיעלב (או תעלבי: לשון זכר מכוונת גם לנקבה) אחר הכל, כל פרסום ציבורי הוא פניה אישית לנמען לא ידוע לכותב. לחלופין, הכותב מעמיד פנים שכך: כלומר, שהוא כותב אליך, הקורא המסוים הזה, ולא לשום אדם אחר. אני חושב למשל על כרזות הגיוס האמריקאיות שם רואים את הדוד סם מביט לך - לך ולא לשום אדם אחר - בעיניים במבט האומר כי המדובר בעניינים הרציניים ביותר שיש בינו לבינך, והוא אומר לך - לך, ולא לשום אדם אחר - את המסר האישי שלו אליך: אני רוצה אותך. אותך, ולא שום אדם אחר. זוהי מניפולציה, כמובן. יש אומרים שבלי מניפולציות אי אפשר לגייס אנשים, ואולי הם צודקים, אבל בכל זאת אני חושב שהמחיר של מניפולציות גבוה מדיי. כמובן שהדוד סם לא מתקרב לדרגת המניפולטיביות של שרוליק שלנו, שכביכול אינו מבקש כלום ואינו מנסה לגייס איש, אלא רק תמיד מתגייס בעצמו כשצריך; והרי תמיד צריך.

 

ישראל היא אחת המדינות עם הכמות הגדולה ביותר יחסית של מגייסים ומתגייסים למטרות צודקות. בטור הקודם שלי כתבתי שבוויקיפדיה כתוב שנכון ל-2014 יש בישראל כ-33,000 עמותות רשומות, כ-15 אלף מהן פעילות. שם גם כתוב כי לצדם של כל אותם גופים רשומות בישראל גם כ-900 חברות לתועלת הציבור, ושבכל שנה נרשמות כ-2000-1500 עמותות חדשות בממוצע. זה מעבר לדמיון. אם נניח שבכל עמותה פעילה יש כמאה חברים המגויסים ברמה זו או אחרת, אז יש בישראל למעלה ממיליון מגויסות ומגויסים. כלומר יותר מאשר אחד משמונה.

 

ואני מחפש אחד. רק אחד. או אחת. איני יודע מי אתה, מה שמך, ומה כתובתך. יודע אני את תיאורך בלבד. אתה כמוני: ישראלי שנשבר לו ושלא צריך להסביר לו. למשל, לא צריך להסביר לך שלהיות ישראלי פירושו להיות אדם שיש לו אינטרס משותף ואחריות משותפת עם כל הישראלים; וגם לא צריך להסביר לך שיש המון ישראלים בעלי רצון טוב ללא גבול, המקריבים את זמנם ואת מרצם ואת חייהם הפרטיים למען שיהיה לנו כאן מחר טוב יותר; וגם לא שכל מאמציהם לשווא, ומראש, כל עוד הם עומדים על סירובם להכיר בישראל כמדינתם, ובכל הישראלים כשותפיהם; וגם לא שכל זה שם את ישראל במצב של היעדר תקווה. לא צריך להסביר לך מאום מכל זאת, כי אתה יודע כל זאת, והרי זו בדיוק הסיבה שנשבר לך. כי לזה קוראים אצלנו ציונות: להעמיד פנים של תקווה גם כשהלב מזמן נכבש על ידי הייאוש המר. ולך נשבר גם מזה. ובצדק.

 

ורק זאת יש לי לחדש לך: שאתה אינך היחיד. יש עוד אחד כמוך. זה אני. בסך הכל אני. ורק אחרי שאתה ואני נאמר זה לזה, יאללה, בוא נארגן את הקונגרס הישראלי הראשון, ורק אחרי שננחל כישלון חרוץ, רק אז הרווחנו את הזכות לומר שנשבר לנו. לא לפני כן.

 

אז פתאום אתה נרתע. "אני לא כזה מגלומן כמו שאתה חושב," אתה אומר לי. ובכן, אתה טועה: מגלומן או לא מגלומן, כשאני אומר לך שאתה ואני היחידים איני אומר בכך שאנחנו גדולים. לפעמים יוצא שלאדם אחד קטן יש את מה שכולם צריכים, וזה לא מלמד כלום לא עליו ולא עליהם ולא על אף אחד, זה פשוט יצא ככה. "אבל יש עוד רבים כמוני אף טובים ממני למשימה." אתה מתעקש. ובכן, בבקשה: תראה לי אחד. או אחת. או לפחות תאמר לי: יאללה בוא נחפש ביחד.

 

ומה אם לא נמצא, אפילו עוד אחד? כי אז שאלה זו לי אליך: האם אכפת לך שעל קברך יהיה כתוב, "פ.נ. האיש שנמנע ממעשה שהיה יכול למנוע את חורבן ישראל, חס-וחלילה, כי פחד שיגידו עליו שהוא מגלומן"? אם לא אכפת לך כי אז, אנא סלח לי, טעיתי בפנותי אליך, ואני מבקש כי תקבל את התנצלותי. אבל אם אכפת לך: יאללה בוא. תרים טלפון. עכשיו. אני מחכה.

  

נכתב בתאריך
5/2/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו