עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

בדרך לסליק
 

בדרך לסליק

מאת אלישע שפירא, 18/1/2015

 

עד אותו יום היה הסליק אגדה שריחפה בשמי ילדותנו ונעורינו. פתאום, ללא כל הכנה, ירדה האגדה לארץ

 

מה לא נאמר ולא נכתב כבר על הסליק הגדול שלנו.

 

מאז אותו יום בשנות התשעים, כאשר ברל לבש בבוקר את ה"שינל" (מעיל צבאי ארוך) השמור אתו לאירועים ביטחוניים חשובים, מאז ימי העלייה על הקרקע, והזמין אותי בתנועת יד להיכנס לחדרו במפעל. לאחר שהאפיל את החלונות והנמיך את האור, אמר בקולו היבש: "פוטי (פנחס רוזנבלום), צבי (הוברמן) ושרוליק (גוברמן) הלכו לעולמם מזמן ועכשיו גם סיומקה (וינר) ושמעון (אבידן) כבר אינם. נשארתי כמעט האחרון ואני צריך שותף סוד". אני מודה שמאז הימים בהם קראנו את "חסמבה" של מוסנזון ואת "וינטו ויד הנפץ" של קארל מאי לא חוויתי מתח כה רב. ברל השתעל קלות והוסיף: "שמרנו את הסליק הגדול מימי המנדט הבריטי בארץ".

 

עד אותו יום היה הסליק אגדה שריחפה בשמי ילדותנו ונעורינו. פתאום, ללא כל הכנה, ירדה האגדה לארץ והייתה לממשות. לאחר כמה דקות להתאוששות,

לקחתי אויר ושאלתי: "היכן הסליק?"

ברל סימן לי להתקרב ולחש על אוזני את המקום.

אמרתי שהבריטים כבר עזבו את הארץ והצעתי שנזמין את חבלני משטרת ישראל לפתוח את הסליק, להוציא את הנשק ולפרק את הרימונים.

ברל לא היה מוכן לשמוע על כך ואמר: "עדיין לא הגיע הזמן!"

"אז מתי יגיע הזמן?"

"לאחר שאלך לעולמי", השיב ברל ללא היסוס.

"אז למי מותר לגלות על הסליק?"

"לאף אחד!" פסק ברל.

"אז למה סיפרת לי?"

"אני האחרון מבין שותפי הסוד וצריך שמישהו יידע, שלא יקרה אסון".

אמר וחתם את השיחה.

האחריות, האחריות לחיים גברה על השבועה שנשבעו לא לחשוף לעולם את הסוד.

 

לאחר שיצאתי מהחדר ברל פשט את השינל מימי ה"הגנה" ותלה אותו בארון.

עבדנו אז בסמיכות, משרד למשרד, והמשכנו לנהוג כרגיל, כאילו דבר לא קרה. כך עברו קרוב לחמש עשרה שנים נוספות(!) מדי פעם כאשר הזדמנו שנינו לרגע לבדנו, ניסיתי שוב ושאלתי האם הגיע כבר הזמן, וברל בשלו, שלל את האפשרות על הסף.

 

לאחר שנים שמעתי על הסליקים ביגור ובכפר גלעדי, ועל הסכמת המשטרה להשאיר את כל הנשק לתצוגה בקיבוצים. באתי עם הסיפור החדש לברל והפעם הוא התרצה ואישר לצרף חבר נוסף לסוד. בהסכמת ברל בחרנו בישי הוברמן, שהיה רכז הבניין לשעבר, קצין מודיעין וצנחן לשעבר, ספורטאי ומתעמל לשעבר ובעל קומה מתאימה למעבר במחילות ומרתפים תת קרקעיים. כך היה ישי השילוב האופטימאלי של מגלה סליקים.

 

בבוקר לאחר הלילה בו פתחנו לראשונה את הסליק, ישי ואנוכי, יחד עם מנחם ונטע, התיישבתי ליד ברל בארוחת הבוקר ואמרתי לו בקול שקט: "הלילה פתחנו את הבור".

השיחה שהתנהלה בינינו נשמעה כך:

לאחר שתיקה ארוכה המהם ברל: "נו?"

"הבור התמלא במים", אמרתי.

לאחר שתיקה נוספת הפתיר ברל: "אמרתי לאהוד".

(זאת לדעת, באותם ימים אהוד רייטר כבר לא היה איתנו כמעט 30 שנה).

 "מה אמרת לאהוד?" שאלתי.

"אמרתי לו שצריך לרדת לבור מדי פעם כדי לבדוק מה קורה".

"ומה הוא אמר?" שאלתי.

"אל תדאג!"

 

"ועם מי דיברת לאחר שאהוד נפטר?"

"עם שמעון".

"ומה שמעון אמר לך חמישים שנה לאחר שהבריטים עזבו?"

"עזוב, תשאיר את זה שם".

 

הבנתי. הם האמינו שעליהם לקחת את הסוד אתם לקבר. רק החשש שיקרה משהו לא צפוי ויגרם נזק, לרכוש או חלילה לנפש, הוא שהניע את ברל לחפש בערוב ימיו שותף לסוד.

 

שאלתי האם הוא רוצה לראות את הבור.

"את הבור אני מכיר" השיב, כמעט ארבעים שנה לאחר הפעם האחרונה שירד אליו.

לאחר שתיקה נוספת אמר:

"כשתוציאו את הנשק תשימו לב ותרשמו כל פריט כדי שהמשטרה תחזיר לנו את הכל, שלא יישאר אצלם אפילו בורג אחד!" לאחר שתיקה של יותר משישים שנה, ברל לא ויתר, והוא חזר והזכיר לנו מדי יום שנשמור על כל כלי ועל כל בורג.

"הנשק הזה שלנו, קנינו אותו במיטב כספנו".

 

ברל לא נרגע וביקש לרדת לבור כדי לבדוק מהיכן חדרו המים.

"אנחנו בנינו את הסליק כמו שצריך ואטמנו אותו מסביב עם זפת", הבהיר.

לא עזר דבר ולאחר כמה חודשים, למרות התנגדות המשפחה, ישי והנכדים הורידו את ברל בן התשעים ושבע לבור, מצויד בזכוכית מגדלת, כדי למצוא היכן ולמה חדרו המים לסליק.

אז אני שואל אתכם, היכן מוצאים עוד אנשים כמו האנשים ההם.

 

לשם מה היו צריכים את הסליקים

ההיסטוריון פרופ' זאב צחור חקר והסביר שהיו ארבעה סוגי סליקים שנשארו אחרי שהבריטים עזבו את הארץ:

 

הסוג הראשון - "שיהיה". מדינה צעירה וענייה, לא בטוח שתוכל לצייד את יישוביה בשעת הצורך, אז נשמור את הנשק לכל צרה שלא תבוא.

 

הסוג השני - "הכעס על בן גוריון". לאחר פירוק הפלמ"ח והפילוג באחדות העבודה, התערער הביטחון בהנהגה והיה ספק אם יש על מי לסמוך. היו מי שלא האמינו שבן גוריון ו"נעריו" (משה דיין, שמעון פרס ואחרים) ידאגו לנו בעת הצורך.

 

הסוג השלישי - "החשש מהרביזיוניסטים". לאחר הניסיון של המרד על "אלטלנה" וברוח "הסזון" בפיקודו של שמעון אבידן, היה חשש מהארגונים הקיצוניים, שמא ינסו למרוד בסמכות הממשלה הנבחרת.

 

הסוג הרביעי - "המהפכה העולמית". מי שחלמו על השתלבות במהפכה העולמית שתובל על ידי הגוש הקומוניסטי והצבא האדום. בקטגוריה הזו נמצאו סליקים אחדים שנחפרו וניבנו לאחר קום המדינה ולאחר מלחמת השחרור, ביניהם הסליקים בבית קמה ובגזית.

 

הסליק שלנו בעין השופט היה מהסוג הראשון, "שיהיה" לעת הצורך.

כך עברו השנים ומה שלא התגלה ונחשף בעיתו החל להעיק, נדחק והושכח, כדי שלא לעורר שאלות קשות. רק לאחר שנים רבות, כאשר רוב המעורבים כבר לא היו אתנו, נחשף הסליק לציבור.

נכתב בתאריך
18/1/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו