עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי-חדשני / ביתו הפוליטי החד"ש של אברום בורג (א)

שיתופי-חדשני / ביתו הפוליטי החד"ש של אברום בורג (א)

מאת אורי הייטנר, 11/1/2015

 

מי שישב על כיסאם של הרצל, ויצמן ובן גוריון כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית היה לפוסט ציוני

 

בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, עלה כוכב צעיר בשמי "שלום עכשיו" - אברום בורג. הוא היה קצין צנחנים צעיר, מוכשר, מרשים, רהוט וכריזמטי. אך העניין התקשורתי והציבורי בו נבע בעיקר מן הכיפה הסרוגה שעל ראשו ויותר מכך, מן העובדה שהוא היה בנו של יוסף בורג, מנהיג המפד"ל ושר בממשלה שהחליטה על מלחמת שלום הגליל, שנגדה הפגין בורג.

 

נאומו של בורג הצעיר בהפגנת "שלום עכשיו" גנב את ההצגה התקשורתית לא רק בשל סגולותיו כנואם מזהיר, אלא בראש ובראשונה כי היה "אדם נשך כלב".

 

על אף חילוקי הדעות הפומביים, אברום בורג נהג כבוד באביו והשר בורג קשישא התייחס לבנו בסלחנות אבהית.

 

בורג היה פעיל מרכזי במאבק נגד מלחמת לבנון, ואף נפצע בפיגוע הטרור היהודי נגד הפגנת "שלום עכשיו" לאחר פרסום מסקנות ועדת כהן, מרסיסי הרימון שרצח את אמיל גרינצווייג.

 

השאלה המסקרנת הייתה, האם עמדתו של בורג, החריגה בקרב צעירי הציונות הדתית, ייחודית רק לנושא מלחמת לבנון, או שהוא נוקט בהשקפת עולם יונית, ברוח עמדות "שלום עכשיו". במהרה התברר שאכן, מדובר באיש המחנה היוני בישראל בהשקפת עולמו הכוללת. הוא נכנס לפוליטיקה כחלק מן "השמינייה" - הגוש היוני הצעיר במפלגת העבודה, לצד חיים רמון, יוסי ביילין, עמיר פרץ, נוואף מסאלחה, חגי מרום, אפרים גור ויעל דיין.

 

הנישה שתפס בורג בשמינייה, הייתה כנושא הדגל של הפרדת הדת מן הפוליטיקה. גם כאן, הוא הציג משנה סדורה, היטיב לנסחה ולייצג אותה, אולם משך את תשומת הלב בעיקר בשל הכיפה שעל ראשו והיותו בנו של מנהיג המפד"ל לשעבר. יש לציין, שלהבדיל מ"הבית היהודי" של היום, המפד"ל של בורג הייתה בראש ובראשונה מפלגה דתית, שעיקר מעייניה, עיסוקה, דרישותיה הקואליציוניות היו בנושא הדתי – בהידוק הקשר בין דת ומדינה, בחקיקה דתית ובמאבק דתי. המפד"ל הפילה ממשלות והובילה משברים סביב הנושאים הללו. ולכן, מאבקו של בורג הבן, היה מסקרן מאוד, ואף הצטייר כמרד הבן באביו.

 

בשנותיו הרבות בפוליטיקה ובכנסת, ששיאן היה תפקידו כיו"ר הכנסת, התבלט בורג כאחד הדוברים המובהקים והמוכשרים של ה"שמאל" הציוני. הדגש שלי הוא על המילה "ציוני" - לא זו בלבד שעמדתו היונית הייתה מעוגנת בציונות, אלא שהוא עצמו הרבה לעסוק בסוגיות הציונות, הלאומיות היהודית, הקשר בין העם היהודי בארץ ובגולה, בעידוד עליה לארץ וחינוך יהודי בגולה. לא בכדי, הוא נבחר לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית ונשיא ההסתדרות הציונית העולמית.

 

זמן קצר לאחר שסיים את תפקידו ופרש מן החיים הפוליטיים, החל להתגלות במאמריו, ראיונותיו לתקשורת, פעילותו הציבורית וספריו בורג חדש. מי שישב על כיסאם של הרצל, ויצמן ובן גוריון כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית (ואף הקפיד לרפד את מושב הג'יפ שכנראה לא היה להרצל ולבן גוריון, אך המשיך לשרת את ישבנו של בורג שנים רבות אחרי שפרש מתפקידו ומהציונות) היה לפוסט ציוני.

 

בורג החדש לא היה עוד עצם מעצמותיו של ה"שמאל" היוני הציוני, אלא איש ה"שמאל" הרדיקלי האנטי ציוני, האנטי ישראלי על סף האוטו-אנטישמיות (ולעתים אף מעבר לסף).

 

אך טבעי הוא, שבורג מצא את מקומו בחד"ש – המפלגה האנטי ציונית, האנטי ישראלית הקיצונית. כחובש כיפה הוא נסע בשבת לוועידת חד"ש בנצרת, והסביר זאת כ... פיקוח נפש.

 

תופעה חולנית

 

מיהי חד"ש, ביתו הפוליטי החד"ש של אברום בורג?

 

במאמר שפרסמתי ערב הבחירות הקודמות, גיניתי את היהודים השותפים לחד"ש וכיניתי אותם תופעה חולנית. הדברים הקפיצו עליי מגיבים רבים, בדף הפייסבוק ובבלוג שלי, לאו דווקא תומכי חד"ש, חלקם אף נקטו בלשון בוטה. המסר המרכזי, היה טענה שבעצם אני שולל שיתוף פעולה יהודי ערבי, אחווה יהודית ערבית.

 

האמירה הזאת החזירה אותי למוטו של העיתון "על המשמר" ז"ל, ביטאונן של מפ"ם, "השומר הצעיר" והקיבוץ הארצי: "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים". אכן, אני מאמין שאין שמץ של סתירה בין אחוות עמים, אחווה יהודית ערבית, לבין ציונות. כן, אני מאמין שזה הסדר הנכון – בראש ובראשונה ציונות, ואחריה ומתוכה גם אחווה יהודית ערבית. איני מקבל את הגישה, על פיה אחווה יהודית ערבית חייבת להיות אחווה בין ערבים לאומיים, אפילו לאומניים, לבין יהודים השוללים את הלאומיות היהודית ובזים לה, יהודים אנטי ציונים. סלידתי מיהודי חד"ש בשום פנים ואופן אינה בשל האחווה שלהם עם ערבים, אלא בשל היותם אנטי ציונים.

 

לא זו בלבד שאיני שולל את האחווה היהודית ערבית, אני חותר לאחווה כזו ושותף לה. אולם אחווה אמתית אינה כרוכה באובדן זהות, באובדן עצמיות.

 

ה-DNA של חד"ש (בימים ההם)

 

מיהי חד"ש? מה ההיסטוריה שלה?

 

חד"ש - החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון, נוסדה ערב הבחירות לכנסת התשיעית (1977). היא קמה מתוך ניסיון למתיחת פנים והצגת מראה חדש לפניה השמרניות והמיושנות של רק"ח - הרשימה הקומוניסטית החדשה, שהייתה והנה (היום היא נקראת מק"י - עוד נחזור לכך) המרכיב המרכזי, הגדול והחשוב בחד"ש. רק"ח צירפה אליה את הפלג הרדיקאלי של "הפנתרים השחורים" בראשות צ'רלי ביטון, ועוד רסיסי קבוצות. אך למעשה, הייתה זו אותה רק"ח הישנה והרעה. חלפו שנים רבות עד שהשם חד"ש נקלט בתודעה הציבורית - עוד שנים רבות היא נקראה בפי כל רק"ח.

 

מיהי רק"ח? ב-1965 התפלגה מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית. משה סנה ושמואל מיקוניס, מראשי המפלגה, החלו לגלות סימני הסתייגות מעמדתה האנטי ישראלית, האנטי ציונית והאנטישמית של ברית המועצות ואף העזו לבקר אותה פה ושם. הדבר הביא לפילוג, כאשר הרוב הערבי במפלגה, יחד עם הגורמים הרדיקאליים בין היהודים, הקימו את רק"ח, שבראשה עמד מאיר וילנר ולצדו תופיק טובי.

 

הפער בין שתי המפלגות בא לידי ביטוי מובהק כעבור שנתיים, במלחמת ששת הימים. מק"י ומפלגת השמאל הרדיקאלית "העולם הזה" תמכו בצד הישראלי במלחמה והגדירו אותה כמלחמת מגן. רק"ח תמכה בצד הערבי והגדירה אותה כתוקפנות ישראלית אמריקאית נגד עמי ערב. כעבור שש שנים, במלחמת יום הכיפורים, התמונה חזרה ונשנתה - בעוד מק"י (שהצטרפה ל"מוקד", אך עדין הייתה מיוצגת בכנסת, עד הבחירות, כמק"י, בראשות מיקוניס) ו"העולם הזה" תמכו בצה"ל, בצד הישראלי. רק"ח תמכה בתוקפנות המצרית סורית.

 

דרכה האנטי ישראלית הקיצונית של רק"ח באה לידי ביטוי לא רק במלחמות הכוללות, אלא גם ביניהן. לאחר הטבח במינכן, למשל, הכנסת כולה התאחדה בהודעת אבל וגינוי תקיפה לטבח. לא, לא הכנסת כולה. הכנסת כולה, חוץ מרק"ח. רק"ח לא יכלה לגנות את הטבח. דוגמה נוספת - למחרת מבצע אנטבה, התכנסה הכנסת לישיבה חגיגית שבירכה את הממשלה ואת צה"ל. רק"ח החרימה את הישיבה, ופרסמה הודעה שבה גינתה את הפעולה התוקפנית נגד ריבונותה של אוגנדה.

 

מה הביא את רק"ח לעמדות הקיצוניות הללו?

 

רק"ח, ולפניה מק"י (עד שהחלו סימני ההתפכחות שהובילו לפילוג), יותר מכל מפלגה קומוניסטית אחרת במערב, הייתה שפחה חרופה של בריה"מ. לא הייתה לרק"ח כל אמירה עצמאית, זולת דקלום דפי המסרים שהונחתו ממוסקבה.

 

מאיר וילנר עצמו חתום על מגילת העצמאות. איך ניתן להסביר זאת? בריה"מ, שלאורך כל השנים הייתה אויבת הציונות, שינתה את גישתה לתקופה קצרה מאוד, אבל התקופה החשובה ביותר – ותמכה בהקמת מדינת ישראל. אנדריי גרומיקו, שגריר בריה"מ באו"ם, ולימים שר החוץ הסובייטי ונשיא בריה"מ, הפתיע בנאום פרו ציוני מובהק בעצרת האו"ם. בריה"מ תמכה בתכנית החלוקה והכירה בישראל לאחר הכרזתה. באותה תקופה קצרה, גם מק"י הייתה פרו ישראלית. כאשר צה"ל נסוג, במהלך מלחמת העצמאות, משטחים בצפון סיני, בריה"מ התנגדה לנסיגה הזאת, וראתה בכך הישג של האימפריאליזם הבריטי שמצרים של המלך פארוק הייתה בת חסותה. ולכן, הקומוניסטים חברו לרוויזיוניסטים במועצת העם (הפרלמנט הזמני, עד הבחירות לכנסת הראשונה) בהתנגדות לנסיגה...

 

אולם משבריה"מ חזרה למדיניותה האנטי ישראלית, האנטי ציונית, האנטישמית, הקומוניסטים תמכו בדרכה ודבררו אותה ללא סייג, כולל תמיכה בלתי מסויגת במשפטי הרופאים ובעלילות דם אנטישמיות של סטלין ושל ממשיכיו.

 

היהודים במק"י ולימים ברק"ח, לא הצטרפו אליה בשל היותם אנטי ציונים, אלא בשל היותם קומוניסטים. עמדתם האנטי ציונית והאנטי ישראלית, הייתה פועל יוצא מעמדת בריה"מ. חלק מן הערבים שהצטרפו למפלגה, ובראשם תופיק טובי, היו אף הם קומוניסטים מוצהרים. אולם במשך השנים, היא משכה אליה רבים מן הציבור הערבי, בשל היותה מפלגה אנטי ישראלית מובהקת. כל המדינה הזדעזעה כאשר ב-1975 רק"ח ניצחה בבחירות לראשות עיריית נצרת וח"כ תופיק זיאד, משורר שכתב שירי שטנה לאומניים נגד ישראל, נבחר לראשות העיר. הציבוריות הישראלית ראתה בכך אות להתגברות הקו הלאומני של ערביי ישראל.

 

בריה"מ בינתיים התפרקה. מה שנשאר מחד"ש הוא היותה מפלגה אנטי ישראלית, מפלגה לאומנית ערבית. קומץ היהודים שנותרו בה, הם קומוניסטים שנשארו דבקים הן בהשקפת העולם הקומוניסטית, והן בהשקפת העולם האנטי ציונית הקיצונית. תמר גוז'נסקי ודב חנין, שניהם ילדים לפעילים מרכזיים ברק"ח, שנולדו בתוך התנועה, התחנכו בתוך התנועה, חשו נרדפים בשל עמדותיהם החריגות, היו שותפים לתנועת הנוער שלה - בנק"י (ברית נוער קומוניסטי ישראלי) וזו גישתם עד היום. אגב, ב-1989 רק"ח החליפה את שמה וחזרה לשמה המקורי - מק"י.

 

השורשים האנטי ציוניים הקיצונים של חד"ש הרבה יותר מוקדמים מרק"ח ואף ממק"י. כבר ב-1919 קמה הפק"פ - פאלעסטינישע קומוניסטישע פרטיי, המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית (ביידיש) וקצת לאחר מכן פלג אחר - מופ"ס (מפלגת הפועלים הסוציאליסטית), שהתאחדו והתפלגו חליפות, ופעלו עד הוצאתם אל מחוץ לחוק בידי הבריטים וחידשו את פעולתן עם הקמת מדינת ישראל במסגרת מק"י.

 

פק"פ ומופ"ס לחמו בציונות, תמכו ללא סייג בערבים, כולל במאורעות הדמים של הערבים נגד היהודים ב-1921, 1929, 1936-1939. לא רק הרבה לפני "הכיבוש", הרבה לפני הקמת מדינת ישראל. האויבת המרכזית של הקומוניסטים הייתה תנועת העבודה הציונית.

 

מאורעות הדמים תרפא (1921), בהם נרצחו כחמישים יהודים (ובהם הסופר יוסף חיים ברנר), החלו בהתנגשות אלימה בין מפגיני אחד במאי הציונים למפגינים הקומוניסטים היהודים ביפו. מפגיני פק"פ הסיתו את הערבים להתקומם נגד השלטון הבריטי המפלה אותם לרעה ומעדיף את הציונים, כטענתם, וההמשך ידוע.

 

זה ה-DNA של חד"ש; מאז ימי הפק"פ במאורעות 21 ועד "צוק איתן" - תמיכה בלתי מסויגת בצד הערבי בכל עימות ובכל מלחמה בינם לבין ישראל.

 

(חלק ראשון מתוך שניים: החלק השני יפורסם מחר)

נכתב בתאריך
11/1/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו