עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

מתנועה למגזר: היש דרך חזרה?
 

מתנועה למגזר: היש דרך חזרה?

מאת אלישע שפירא, 6/1/2015

 

ההפרטה של החזון הלאומי והחברתי והפרטת המנהיגות, ללא ציבורים השואפים להשפיע ולהוביל ביחד, הם שהביאו את השמאל הישראלי ואת התנועה הקיבוצית לשפל הנוכחי

 

לקראת הבחירות ההולכות וקרבות, חוזרות ועולות השאלות על מקומו של השמאל הישראלי, תפקידיו, איכות הנהגתו ויכולתה לשמש כמנהיגות לאומית. באופן טבעי ומובן עולה גם שאלת מקומה של התנועה הקיבוצית במרקם החברתי והלאומי בישראל. בדיון שהתקיים לפני ימים אחדים ב"יד טבנקין" באפעל, לרגל השקת ספרו של אורי יזהר, "עתידו של השמאל הישראלי", עלו בחריפות רבה כל השאלות ובמיוחד שאלת המנהיגות. שאלה שאינה רק שלנו, בשמאל הישראלי. השאלה הזו מטרידה גם את מפלגות השמאל ברבות מארצות העולם המפותח. השאלה נשאלת בדרך כלל בכאב, עד כדי נהי על כך שלא צמחו לנו בדורות האחרונים מנהיגים בעלי שיעור קומה. מנהיגים כמו: ברל, בן גוריון, טבנקין, יערי וחזן. לרגע נדמה כאילו זכו הדורות הראשונים ל"מתת חסד", או למטען גנטי חד פעמי שהצמיח מנהיגים דגולים בעלי שיעור קומה ייחודי. אלה כמובן תחושות חסרות שחר. גם בדורות האחרונים ישנם בעלי פוטנציאל מנהיגות, כפי שהיו בדורות ההם. ההבדל טמון במקום אחר, הוא נעוץ בציבור שמתוכו צומחים המנהיגים.

 

שליחותו של הציבור

 

בין הציבור למנהיגיו מתקיימים יחסים הדדיים, רב גוניים ודיאלקטיים. המנהיגות של דור המייסדים צמחה מתוך ציבורים שרצו להוביל ולהנהיג על פי דרכם המשותפת. הם רצו להוביל את העם היהודי אל הציונות, את החברה הישראלית אל חיים ראויים לשיטתם ואת ההתיישבות להיות החלוצה והמגשימה של כל אלה. הורי שהגיעו מרוסיה ומארצות הברית דרך תנועת השומר הצעיר, באו לכאן כדי לפתור את בעייתו של העם היהודי, כדי לכונן חברה צודקת, לתקן את האדם והעולם, ולבנות ישוב בארץ ישראל. הם היו חלק מציבור-תנועה שרצתה להוביל את החברה על פי דרכה הרעיונית-ערכית. מתוך הציבורים והתנועות הללו צמחה המנהיגות של הדור, המנהיגות שחזרה ועיצבה, במידה רבה, את דמותו של הדור.

 

שחיקת דמותה וקומתה של המנהיגות בארץ בכלל וגם בשמאל, נובעת בעיקרה מתהליכי ההפרטה הגורפת. אפשר לומר שבמקביל להפרטת השירותים והמשק, התרחש אצלנו גם תהליך של "הפרטת התודעה". תהליך שהוביל בהכרח ל"הפרטת המנהיגות". תהליך שעיקרו וויתור על ההנהגה המשותפת והמשתפת. ויתור על הערכים והרעיון המובילים אנשים בעלי שיעור קומה אישי בולט להתייצב כמנהיגים. להתייצב כמנהיגות הצומחת מתוך הציבור ולמען הציבור. גם למנהיגות ההיא היו יצרים והיו אמביציות אישיות, אך לא הן שהעלו והעצימו אותם. בסופו של יום הכל שאלה של מידה, האם מתקיים איזון סביר בין הגורמים המניעים את המנהיגות. שאלות דומות מרחפות גם מעל ראשה של התנועה הקיבוצית ומנהיגותה. האם אנחנו רוצים להיות תנועה מובילה ומנהיגה על פי ערכיה ודרכה הייחודית, או שדי לנו בהיותנו "מגזר" הממוקד באינטרסים שלו ובתועלות המידיות עבורו.

 

הפרדוקס של המציאות

 

דווקא בתקופה בה ראתה התנועה הקיבוצית את עצמה כשליחת הרעיון וכמגשימה בפועל את הציונות, עבור העם היהודי כולו, באותם ימים בהם היא פעלה באופן שגבל לפעמים באלטרואיזם, היא נהנתה מתמיכה ציבורית רחבה שאיפשרה ליצור את ההסדרים החיוניים לקיומן והתפתחותן של האגודות השיתופיות ושל הישובים הקיבוציים. הסדרי הקרקעות, המכסות במשק החקלאי המתוכנן, הסדרי המס והביטוח הלאומי, נוצרו ועוצבו מתוך התייחסות והבנה לצרכים המיוחדים של הישובים השיתופיים. כך קורה לנו היום במהופך, כפי שקורה בכל מקום אחר. ככל שאנו ממוקדים יותר בעצמנו ובצרכים המיידיים שלנו, ללא מעורבות ומחויבות לקידום צרכי כלל החברה והמדינה, כך יקשה עלינו יותר ויותר לזכות להבנה הדרושה מהציבור ומוסדותיו, כדי לעגן את החשוב והחיוני לנו בהסדרים ברי קיימא לטווח ארוך.

 

להמחשת הדברים נשוב לרגע ל"משבר חובות הקיבוצים". המדובר במשבר החובות הקשה באמצע שנות השמונים, לאחר שנות האינפלציה המטורפת בתחילת שנות השמונים, ולאחר "התכנית לייצוב המשק" (1985) פרי רוחם של פרס ומודעי, משבר שעיקרו צמיחת חובות הקיבוצים לממדים מבהילים. מול המשבר המאיים ההוא, היה ברור להנהגת התנועה, לקיבוצים ולחבריהם, כי לא נשאיר אף אחד מהקיבוצים בצידי הדרך. הדבר היה ברור גם לממשלת ישראל, למרות שעבר כבר כמעט עשור שנים מאז המהפך הפוליטי. מוסדות המדינה והנהלות הבנקים, הבינו כי יש עניין וצורך לאומי להביא את המשבר להסדר שיבטיח את המשך קיומם של כל הקיבוצים ויבטיח גם את הישרדותם של הבנקים.

 

האם כך היו נוהגים כל הצדדים גם היום?

 

דת ההפרטה

 

בדיעבד התברר לנו כי המשבר הכלכלי ההוא לא היה הקשה ביותר שפקד את התנועה הקיבוצית. משבר ההפרטה הגורפת, ברבים מהקיבוצים, הוא המשבר היותר קשה של התנועה הקיבוצית.

 

התהליכים המתרחשים בעוצמה שונה ברבים מהקיבוצים, שמו אותנו על המדרון החלקלק המוביל מהרצון לעצב את המציאות הלאומית והכלל חברתית, להתמקדות בנו עצמנו כמגזר, ומשם להתמקדות של כל ישוב בעצמו, ואחר כך כל אישה ואיש, באינטרסים המיידיים שלהם. התמקדות שכפי שהסברנו מרחיקה אותנו מהשגת המטרות הללו. אך בכך לא די, כפי שהפרטה הגורפת מרסקת את הסולידריות בחברה הישראלית וכפי שהיא הביאה אותה לשפל הכלכלי והחברתי הנוכחי, כך מאיימת ההפרטה הגורפת גם על התנועה הקיבוצית וקיבוציה.

 

בימים אלה, שלושה חודשים לפני הבחירות, יש לגייס את כל הכוחות ולרכז את המאמצים כדי להחליף את השלטון. אך יש לזכור לאורך כל הדרך כי בכך לא די. ללא שינוי עמוק וללא תוכנית אלטרנטיבית ל"דת ההפרטה", השולטת היום בחברה הישראלית ובחלק מהשמאל (המדיני) לא יחזור השמאל להנהגת המדינה לתקופה משמעותית. במצב זה, ללא הנהגה יציבה וברת קיימא, יהיה קשה וכמעט בלתי אפשרי לקדם גם את ההסדרים המדיניים.

***

תהליכי ההפרטה של החזון הלאומי והחברתי והפרטת המנהיגות, ללא ציבורים השואפים להשפיע ולהוביל ביחד, הם שהביאו את השמאל הישראלי ואת התנועה הקיבוצית למקום בו הם נמצאים היום. על רקע זה עולות בכל עוצמתן השאלות: האם יש דרך חזרה? האם ניתן לחזור לחשוב ולפעול כתנועה? האם קיימים עדיין הרצון והיכולת להנהיג ביחד למען הווה ועתיד אחר לחברה הישראלית כולה? רבים ירימו גבה על עצם הצגת השאלות. אחרים יפסקו בוודאות כי אין כל סיכוי למפנה ברוח זו. רק מעטים יתנו סיכוי ותקווה שהדבר אכן יקרה. כך או כך, ברור וגלוי לכל כי למען הסיכוי לחולל את המפנה הזה, נחוצה לנו מנהיגות משותפת ומשתפת בכל הרמות, מנהיגות הרואה למרחוק, הרבה יותר מכפי שנחוצים לנו לוביסטים בכנסת ובממשלה.

 

מתוך הזמן הירוק

נכתב בתאריך
6/1/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו