עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות

קטנות קיבוציות

מאת אברהם שרון, 4/1/2015

 

 

לא בוערת בי עד היום אש התמיד של תחושת ההחמצה. היא שככה עוד לפני שכבתה. מעודי לא אהבתי להיות על הבמה אלא להיוותר, חסוי וחשאי, מאחורי קלעיה

 

המוות ביד הלשון

"מוות לערבים" היא קריאה. זו קריאה רווחת ביציעיהן של קבוצות כדורגל רבות, לרבות מליגת העל, המשחקות נגד קבוצות, אשר חלק הארי של שחקניהן הם ערבים. הקריאה הזאת אינה נחשבת ואינה נתפסת כהוראה לביצוע רצח ואף לא להסתה לו. עד כדי כך יישרנו קו עם הסטייה והפכנו אותה לנורמה. הקריאה הזו, נהמת לב, עוברת על יד האוזן, לא מותירה בה הד או רישום. עד כדי כך עמוק פשתה בתוכנו ההסכמה בשתיקה ללגיטימיות של הביטוי הזה. הוא אינו נתפס כקללה אלא כהיפוכה - כברכה, כאיחול, ויותר מכול - כמשאלה.

 

"לחיות קיבוץ מבחוץ"

על פיגומיו של הבית הראשון בשכונת אחת ההרחבות הקהילתיות של אחד הקיבוצים בעמק היה תלוי, בשעתו, שלט ועליו שלוש מלים - לחיות קיבוץ מבחוץ. שלוש מלים שהן תמצית היתרונות הגלומים בהרחבה. הטוב שבקיבוץ ללא המועקה שבו. התועלת ללא העלות. האפשרות ליהנות משירותיו במחיר מופחת, מבלי להיות כפוף לסידור העבודה בו. את התחושה הזו חשים, אני מניח, גם (אולי בעיקר) חלק בלתי מבוטל מחברי הקיבוצים המופרטים, אשר גם אם לא עזבו את הקיבוץ הם חשים שהם מחוץ לו, משום שהוא, לרווחתם, עזב אותם לנפשם. הוא עזב אותם לעיסוקם, לחופש הגדול של חייהם - החופש לשלוט בחייהם, לנהל אותם ולהתנהל בהם כאוות נפשם או בכפוף לאילוצים. במהות ובתמצית - לבחור לעשות מה שהם רוצים, ויכולים. או לא.

 

כשהנרות כבו

כשהילדים התחפשו לנרות, אני תמיד, מרצון ומבחירה, נותרתי מחוץ לחנוכייה. האמת? לא בוערת בי עד היום אש התמיד של תחושת ההחמצה. היא שככה עוד לפני שכבתה מאז ומעודי לא אהבתי להיות על הבמה אלא להיוותר, חסוי וחשאי, מאחורי קלעיה. אבל לאמת מהשורה הראשונה (או השנייה) יש צד אחר, פנימי, נסתר. כאן ועכשיו אני מוציא אותו לאור: לא בחרו בי. בחרו בצועקים. שתקנים כמוני נידונו להיוותר בצד. אי הבחירה בי התיישבה, אמנם, עם הבחירה הטבעית שלי - להיוותר במקום שהעדפתי להיות בו, בחשאי\ אבל היא העידה על כך שכבר אז לא ספרו אותי. וכך, מחוץ לחשבון, גיליתי, בהדרגה, את קסמם של המספרים האי-רציונאליים...

 

להתנהג יפה

כשביקשו מאתנו להתנהג יפה, קל וחומר כשפקדו ואף ציוו זאת עלינו, המשמעות הייתה אחת ויחידה, תמיד אחידה: להקשיב. לציית. לא לפצות פה. להתנהג יפה, פירושו היה להיות שקטים, ללכת בתלם, לא לעשות "בעיות". כשאני מביט לאחור, אני רואה בעיני רוחי שורה חזיתית מסודרת, שקטה, כנועה, צייתנית. ובראש ובראשונה - ראשון בשורה - אני רואה אותי. עד היום אני עומד שם, נקי ומסודר, לא זז אף לא מילימטר, כי מי יודע מה יגידו, אם, חלילה, אעז לזוז.

 

גן

גן שוש או גן פשוש, לא זוכר, תמיד היה ממי לחשוש: ממטפלת שתגער, ממרק שכבר נגמר, להספיק לגמור בזמן את מה שהתחלנו לא מזמן, אולי גן שיר, אולי ציפור, אני לא יודע לזכור, אבל היה כיף לשיר ולעוף ותמיד היה איזה בלגן שתמיד היה צריך לסדר ואם לא - להיענש.

 

מתוך הזמן הירוק

 

נכתב בתאריך
4/1/2015



הרשמה לניוזלטר שלנו