עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות

קטנות קיבוציות

מאת אברהם שרון, 31/12/2014

 

תדע כל אם עברייה שהדג לא מסריח מהראש אלא מהיושב ראש

 

תדע כל עם עברייה

"תדע כל אם עברייה שהפקידה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך" (דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, 1963)

תדע על אם עברייה, כי בהגיעו לפרקו, היא שולחת את בנה אל המסוכנת שבחזיתות - זו שבה ניטשת ומתנהלת מלחמת היהודים. מלחמה על כבוד, על אגו, על קרדיטים. מלחמה עקובה מהשמצות, הכפשות, חשיפות. תדע האם, כי היא שולחת את בנה יחידה (או אחד מאחדים) אל זירה שבה מתחולל קרב איתנים על מי התחיל, מי אמר ומי לא אמר, למה אמר מה שאמר ומדוע לא אמר את מה שהיה חייב להיאמר. תדע כל אם עברייה כי הייתה ברירה לא לקיים מלחמת אין- ברירה. כי היה אפשר וצריך היה לצאת אליה מצוידים טוב יותר, חמושים יותר, ובעיקר- בידיעה ובתחושה כי נעשה כל מאמץ אפשרי על מנת למנוע אותה, את הארורה והמיותרת במלחמות - מלחמת היהודים אלה באלה. תדע האם את אשר ראוי שתדע, את אשר חשוב שתדע, כי במלחמת היהודים כל האמצעים כשרים. תדע האם, כי הדג לא מסריח מהראש אלא מהיושב-ראש... תדע כל אם עברייה, כי היא שולחת את בנה אל המלחמה האיומה והנוראה, הפוליטית בעיקרה ובמהותה, מלחמה שאף פעם לא די לה; מלחמה שמתחוללת כאן, במקומותינו, על חשבוננו, גוררת את כולנו אל שדה הקרב, ומפילה אותנו, חלליו, להיאסף בו, כקורבנות-שווא .תדע כל אם עברייה, ויידע כל אב, מה שלא רוצים שיידעו, כדי שלא יכאב.

 

אביטל

אביטל היא נערה שעוד טיפה תהיה אישה. היא מוגדרת כבעלת צרכים מיוחדים (כאילו כל אחד מאתנו, שאינם מוגדרים ככאלה, אינו בכל צרכים מיוחדים מעצם היותו אדם בעל צרכים טבעיים, אשר כל אחד מהם הוא מיוחד). היא מתגוררת במתחם דיור יחד עם עמיתיה המוגדרים, כמוה, כבעלי צרכים מיוחדים. מדי יום היא נוסעת מהקיבוץ, שבו ממוקם הדיור המוגן שלה ושל עמיתיה, באוטובוס אל בית הקפה שבו היא עובדת, וחוזרת עם סיום העבודה. בבית הקפה היא ממונה על פינוי השולחנות. לפני זמן קטן ישבתי בקפה, שתיתי, ראיתי ותהיתי, איך זה שאיש אינו שם לב אליה; כאילו היא שקופה, כאילו היא נחשבת לכפית או למפית. כאילו היא אוויר.

 

אין שום דבר מיוחד בצרכים של אביטל. הם פשוטים וטבעיים כמו צרכיו של כל אחד מאתנו. כמונו היא צמאה לחום ורעבה לחיבוק (אפשר גם ההיפך). כמו כולנו היא רוצה לאהוב ולהיות נאהבת, לעבוד ולהתפרנס ביושר ובכבוד, מה שהיא עושה גם כיום. אני מאחל לך, אביטל יקרה, שיום יבוא ואת לא רק תפני שאריות ולכלוכים מהשולחנות בבתי הקפה שבהם יושבים, אוכלים ושותים אנשים שאת שקופה עבורם, לא נספרת, לא קיימת, אלא תהיי - הלוואי, אמן - שותפה בזיכיון עליו ובניהולו.

 

לפתוח פה גדול

לפתוח פה גדול יופי, ככה, כן, לא לפלוט, לבלוע הכול. מדי פעם אני חולם אותי, ילד קטן וצייתן, פותח פה גדול, ותרופה או חיסון או השד יודע מה בא אל פי. עד היום הפה שלי פעור לרווחה.

 

מתוך הזמן הירוק

 

נכתב בתאריך
31/12/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו