עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות

קטנות קיבוציות

מאת אברהם שרון, 22/12/2014

 

דאגו לנו להכל: לחינוך, ללימודים, אפילו לשידוך. אולי הדאגה הזאת הייתה בעוכריהם של אחדים, שאת כנפיהם היא קטמה, מרטה את נוצותיהם, קרקעה אותם בעודם מתכוננים, כמחממים מנועים, אל מעוף חייהם

 

שיחה על שפה

הן ישבו על אבן השפה של שביל פנימי שזה עתה נסלל. הוא הדיף עדיין ריח של זפת רותחת. "הבעל שלי יהיה מלך אצלי" אמרה הצנומה עם הצמה, פרפר מקועקע על עורפה. "הוא לא יעשה כלום בבית. התפקיד היחיד שלו יהיה להוריד את הזבל". היו לי חדשות בשבילה אבל לא רציתי לחדש לה. או לייאשה. רציתי להגיד לה שהמלך שלה יהיה, גם באשמתה, איש עצל, טפיל, אשר במקרה הטוב לא יהיה לה חבר, שותף וידיד, ובמקרה הרע רק ידבר אליה מעט ולא יפה. לרגע, בעודי מהסס אם להתערב או לא, חשבתי, כי אולי הדבר הנכון להגיד לה, כתגובה, הוא לאחל לה שלא תינשא לאיש, ודאי לא לאיש שכל תפקידו יתמצה בציפיותיה ממנו - להיות ממונה על האשפה. מלך הזבל.

 

דאגה קיבוצית

להכל דאגו לנו. איך שלא נסובב את זה - דאגו לנו להכל: לחינוך, ללימודים, אפילו לשידוך. אין לי מילת ביקורת אחת, רק מלים טובות ויפות על החינוך הקיבוצי השיתופי. מה יש להגיד? אולי הדאגה הזאת הייתה בעוכריהם של אחדים, שאת כנפיהם היא קטמה, מרטה את נוצותיהם, קרקעה אותם בעודם מתכוננים, כמחממים מנועים, אל מעוף חייהם. דאגת היתר הזאת, המועצמת  המוקצנת, הייתה אחד ממאפייניו המובהקים של מה שמכנים כיום "הקיבוץ של פעם".  כאשר מייחסים לו חולשות וחוליים, נכון וראוי, כמתחייב מהיושר ומההגינות, לייחס לו גם את היפה בתכונות: הוא היה, ועודנו, אנושי מאין כמוהו.

 

שביעות רצון

הקיבוצניקים, שיתופיים או מופרטים, כך עולה מסקרים, מרוצים מחייהם. כמו כל תושבי ישראל, גם אנחנו, כצפוי וכמשוער, מושפעים מ"המצב". האם שביעות הרצון הכללית אמורה להפתיע? אותי לא. אולי בגלל שאני לא משתתף בסקרים. אולי משום שאני נמנה עם הרוב הדומם, הלא נסקר. אולי משום שאני לא כלול במדגם מייצג. אולי בגלל שלא ניתנה לי הזדמנות למקם עצמי על ציר שבצדו האחד "מרוצה מאוד" ובצדו השני, הקוטבי, "כלל לא מרוצה". את מידת שביעות הרצון שלי ואת שיעורה אעדיף לשמור לעצמי ולא לבטא אותה בסקרים, אף ששם אני נדגם אנונימי. אולי בגלל עין הרע?

 

עכשיו כבר מותר לגלות

לפני המון שנים עשיתי דין לעצמי. נסעתי ללא אישור הקיבוץ למצרים. לא ביקשתי רשות, לא קיבלתי אישור. נעלמתי לימים אחדים וחזרתי כלעומת שנסעתי. הימים היו ימי טבח סברה ושתילה. באחת מחנויות המזכרות שאלה אותנו המוכרת מהיכן אנחנו. הזדהינו, בתמימותנו ובטיפשותנו. "ישראל?" שאגה ונהמה המוכרת, מצומררת ממוצאנו. החנות, שהייתה מלאה סכינים, פגיונות, חניתות ואביזרים נוספים שיכולים להינעץ עמוק בלב, עוררה בי תחושה כי אני כלוא בתוכה. נזוף ומאוים, יצאתי ממנה בלי לקנות דבר.

 

ספירת מלאי

נשיקות שתיים

אחת על כל לחי

אחת על השפתיים 

אחת על האף

שתיים על העיניים.

נשיקה יחידה במקום שדי בו באחת 

וזוגות של נשיקות במקומות שלא.

 

שורה תחתונה

הזיכרון משחק מחבואים עם הילדות. הגעגועים משחקים עמם תופסת.

 

מתוך הזמן הירוק

 

נכתב בתאריך
22/12/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו