עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

הדרך המוליכה לאן?

הדרך המוליכה לאן?

מאת אבישי גרוסמן, 17/12/2014

 

אם ברצוננו לחיות יהודים וערבים "זה עם זה" כפי שממליץ מרטין בובר, עלינו לחשוב על פתרונות אחרים מפתרון חלוקת הארץ לשתי מדינות

 

בשנת 1929 אמר הפילוסוף מרטין בובר את הדברים הבאים: " לא ישבנו בארץ ישראל עם הערבים, ישבנו על ידם. ישיבה זו של זה על יד זה, ששני עמים יושבים על אדמת ארץ אחת,אם לא תהיה לשיבה של זה עם זה, מן ההכרח שתגיע לכלל דבר שהוא זה נגד זה". (מתוך "הבית הלאומי ומדיניות לאומית בארץ ישראל", אוקטובר 1929)

 

בהקדמה של ע.א. סימון לאוסף מאמריו של מרטין בובר "עם ועולם" מצאתי את ניסוח תפיסתו של מרטין בובר לגבי האתיקה האנושית הרצויה. תפיסה זאת מתנסחת במושג "קו התיחום" שמשמעותה: "עשה בכול סיטואציה מציאותית את מכסימום הטוב והרצוי שניתן להיעשות עד קו התיחום, וצמצם את עשיית הרע או הבלתי רצוי, שאין מנוס מעשייתו, עד למינימום ההכרחי ממש".

 

גם בימינו אלה יושבים יהודים וערבים, ישראלים אזרחי מדינת ישראל, בעיקר זה לצד זה ומעט מדי זה עם זה. העוינות ההדדית נמשכת, חוק הלאום הוא רק ביטוי חיצוני להרגשתם של רבים מאזרחי המדינה היהודים.

 

הכיבוש המתמשך בגדה המערבית גם הוא לא מתנהל על פי העקרונות המוסריים אותם קבע בובר במושג קו התיחום. מציאות הכיבוש בגדה המערבית לא מתנהלת על פי העיקרון של מינימום עוול שהוא הכרחי לצד מקסימום של פעילות צודקת, במטרה לקיים את שליטתנו בשטחים שנכבשו על ידנו במלחמת ששת הימים.

 

הפילוסוף מרטין בובר ראה כבר מאז שנות העשרים של המאה הקודמת את הסכנות האורבות לפתחה של התנועה הציונית הפועלת בעקשנות להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. בקונפליקט המדמם הזה בו אנו נתונים כבר מעל מאה שנים אין צד אחד שכולו זכאי בעוד הצד השני כולו חייב. אבל חובתו המוסרית והמעשית של כול צד לראות קודם כול את חלקו ביצירת וקיומו של הסכסוך המתמשך בו אנחנו מצויים. והשאלה הניצבת לפנינו בימים אלה היא, האם רוב העם היהודי היושב בימים אלה בישראל רואה את מה שראה בובר לפני עשרות בשנים? לצערי נראה לי שתשובתי לשאלה רטורית זאת שלילית.

 

השלמנו עם המציאות שהיחסים בין יהודים וערבים בארץ מתאפיינים ויתאפיינו גם בעתיד בניסוח הבובריאני של "זה נגד זה". רוב היהודים החיים בארץ מאמינים שאנחנו נידונים למלחמת נצח עד שהערבים ישלימו אתנו כבעלי הבית הבלעדיים בארץ הזאת. התוצאה של אמונה זאת מוליכה רבים למסקנה שהערבים באשר הם כאלה מבינים רק כוח ולכן יש להפעיל נגדם כוח בעוצמה גדולה מבלי להתחשב בהנחיה המוסרית המנוסחת בקו התיחום.

 

הציבור היהודי הולך ונעשה ימני יותר, חשדני יותר לגבי כוונותיהם של הערבים אזרחי הארץ ותושבי הגדה המערבית השוכנת בשכנות למדינת ישראל. בשנות הארבעים והחמישים שרנו בקול גדול את השיר "רבותי ההיסטוריה חוזרת" והיא באמת חוזרת. כמו אז גם בימים אלה אנחנו מתגרים באומות העולם, מפוצצים את המגעים לשלום עם שכנינו, ויש בתוכנו המאמינים שבסופו של דבר יהיה בסדר. לצערי, הפיתרון שרבים מאתנו תמכו בו של הקמת שתי מדינות לאום, זו לצד זו מדינת ישראל לצד מדינת פלסטין שוב אינו ישים יותר. מימושו אמור לעבור דרך מלחמת אזרחים שהיא פועל יוצא הכרחי מההכרח להוריד התנחלויות משטחי הגדה המערבית כדי לממש הסדר שלום בינינו לבין הפלסטינים. אין כוח יהודי נחוש שיהיה מסוגל לבצע את התנאי ההכרחי הזה כדי לממש את הרעיון של חלוקת הארץ לשתי מדינות נפרדות. ולכן פתרון זה אינו ישים יותר.

 

המסקנה הנובעת מהמציאות אליה נקלענו היא זאת: אם ברצוננו לחיות יהודים וערבים "זה עם זה" כפי שממליץ מרטין בובר, עלינו לחשוב על פתרונות אחרים. אולי קשים יותר ואולי גם רצויים פחות. אבל אולי אפשריים יותר.

 

בעולם קיימים דגמים של מדינות בהן חיים האחד עם השני בני עמים שונים.זה עם זה. זה קשה אבל אפשרי. האם ניתן ללמוד מניסיונות אלה וליישמם בארץ שלנו?

 

 

 

 

 

נכתב בתאריך
17/12/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו