עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות

קטנות קיבוציות

מאת אברהם שרון, 14/12/2014

 

כמו יונה השבה אל השובך היא חזרה אל העיר הגדולה, הקורצת, הנוצצת. לימים נצרבה בזיכרון כ"מיכל היפה". בתמונת המחזור היא נותרה חור שחור. מישהו גזר אותה לעצמו

 

בטיולי שלכת

יש משהו יפה וענוג בטיולי שלכת. אילו יכולתי, הייתי מצטרף לטיול כזה, חשבתי לעצמי, כשקראתי על אודות טיולים סתוויים, מודרכים, המתקיימים במקומות שונים. מתאים לי טיול בעקבות חצב ונחליאלי ביום סתווי, מלנכולי. אבל במחשבה שנייה, חשבתי, כי, בעצם, אני משתתף מזה שנים בטיולי שלכת, הולך בעקבות דברים נושרים, מלקט אבדנים, לקט  שכחה ופאה, תוהה על מידת נוכחותו של מה שאבד זה מכבר ובכל זאת, באופן לא מוסבר, בכל זאת נשאר. אני המדריך ואני המשתתף. אני מתכנן את המסלול ואני מוליך אותי בעקבותיו.

 

יש גיל, שבו כל טיול הוא טיול שלכת. עלים-עלים נושרים אנשים מעץ חיי - זה טבעו של העץ - מרפדים, מרבדים-מרבדים, את המצע הרחב של הדברים, האנשים, החולות הנודדים. עלים שהם סך כל הדברים הנמוגים שהיו ואינם ("קרקע פורייה" קראו פעם לאדמה הטובה, זו שעליה למדנו אי אז בשנים, זו שהצמיחה את כל הטוב והיקר), מותירים אותי, זוכר ומתגעגע, תוהה נוכח היעלמותם, האם, בניגוד לעלי השלכת, בשביל שעל עלעליו אני הולך ודורך, נותרו, עדיין, מי שישובו, אולי, הלוואי, אל העץ.

 

ילדת החוץ הכי יפה בקיבוץ

היא באה אל הקיבוץ מהעיר, מהחוץ, עם חיוך וריח קלמנטינות. את הלבבות. משהו מתריס בהילוכה, מתסיס, כמעט מטריד מינית. היא ידעה לפרוט על המיתרים החבויים של תשוקה שטרם הנצה. בדרכה המיוחדת הקדימה להנביט יצר שטרם הנץ. היא לא הייתה חכמה - בלשון צמצום והמעטה - אבל מאחר שהייתה יפה, סלחו לה, ויתרו לה. היא לא נדרשה למאמץ. היא עשתה מה שהיא רצתה והיא לא רצתה כלום. היופי שלה עשה הכל בשבילה, ייתר כל מאמץ, פטר אותה בלא כלום. לימים עזבה. כמו יונה השבה אל השובך היא חזרה אל העיר הגדולה, הקורצת, הנוצצת. לימים נצרבה בזיכרון כ"מיכל היפה". בתמונת המחזור היא נותרה חור שחור. מישהו גזר אותה לעצמו.

 

תמונת שער

שעריהם של קיבוצים רבים פתוחים לרווחה או, אם לדייק - פרוצים, ובכך הופכים את הקיבוץ לשטח הפקר. באחדים מהם, אגב, יושב שומר, אבל הוא מפקיר את משמרתו גם כשהוא נמצא בה. הוא צופה בטלוויזיה, לא אכפת לו מי יוצא ומי נכנס. על שערים של קיבוצים יש מספר טלפון שאליו אמורים להתקשר מי שמבקשים להיכנס לקיבוץ ואינם מכירים בו איש. המספר הזה תמיד תפוס. אבל יש גם שערים אחרים, אשר בפתחם ניצב ה"חופר". הוא מתחקר. הוא שואל שאלות מעצבנות, אבל הוא צודק. הוא עושה עבודתו נאמנה. הקיבוץ אינו שטח הפקר.

 

עמדת מפתח, עמדת מנעול

כמעט בכל מקום, התופסים את עמדות המפתח הם מי שממונים ומופקדים על מנעולי המתחמים, אשר ברשותם, הממונים, נמצאים המפתחות שלהם. לפעמים, יש בהם מי שנהנים מהכוח המצוי בידם, הכוח לבחור למי לתת את המפתח ולמי לא. הם אוהבים את התלות בהם, את אי-האפשרות להיכנס למקום בלי לבקש מהם, תחילה, את המפתח ולהבהיר למבקש כי עליו להחזירו, כמובן, לאחר השימוש. איזו הנאה יש להם בחיים?

מתוך הזמן הירוק

נכתב בתאריך
14/12/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו