עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות

קטנות קיבוציות

מאת אברהם שרון, 9/12/2014

 

אני מבקש רשות לייחד ולהקדיש השבוע את המדור לאמא שלי ז"ל, חנה, אשר בלבי קראתי לה אימא תרזה היהודייה. בת 87 הייתה במותה, בשנת 2001

 

עבודה

לא הכרתי אף לא איש או אישה מתחשבים בזולתם כפי שהייתה אימא מתחשבת. היא ביטלה את רצונותיה מפני רצונות אנשים, קל וחומר צרכיהם. מעט מאוד פעמים הגתה את המלה "אני". כשהייתה קובעת תורים לטיפול בציפורני רגליהם של החברות והחברים, הייתה, תמיד, מתאימה עצמה לשעות הנוחות והמתאימות להם, גם אם ההתאמה חייבה אותה לערער את סדר יומה הקבוע כמו זריחת השמש ושקיעתה. היא עשתה זאת ללא טינה, ללא טרוניה, כדבר מובן מאליו. כל מה שהיה קשור לעבודה היה קדוש בעיניה. לפעמים, כאשר מציינים את המושג דת העבודה בהקשר הקיבוצי, אני חושב על אימא לא רק כעל דוגמה לו אלא כמופת.

 

מנוחה

לא היה דבר קדוש יותר בעיניה של אימא מאשר מנוחת השכנים. היא הייתה קודש קודשים. עצם המחשבה על חילולה עוררה בי חלחלה. היא עמדה על משמר מנוחתם, לא אחת במחיר ויתור על מנוחתה. קנאית ואדוקה הייתה אימא למנוחתם - האם ידעו והעריכו? - עד כדי הגעתה, לא פעם, למחוזות, אשר בשפת ימינו מכונים הזויים. נכון היה להתאפק ולא להשתעל, לא להתעטש, אפילו לא לגרש זבוב טורדני ב "אוף" או "עוף". אם, במקרה הייתי בבית ההורים בין שתיים לארבע, השעתיים הקדושות ביממה, קודש למנוחת השכנים, באופן טבעי, אינסטינקטיבי, התרוממתי על בהונותיי לא כדי לרקוד בלט אלא כדי להסות את קול צעדיי שהיו בלאו הכי אטיים וחרישיים. מאז ועד היום, בין אם השכנים בבית נחים או ישנים, בין אם הם ישנם בבית או נעדרים ממנו, אני מקפיד לשמור על מנוחתם, הממשית או הבדויה.

 

יסודות

אימא הייתה יסודית ומסודרת ובעיקר - איטית. כלום לא בער לה, גם כשסביבה הכול נשרף. דברים שהיה סביר לבצע ולסיים אותם ברבע שעה, לכל היותר, ארכו לה עד שעה. לפעמים יותר. אולי הסיבה להימשכות הזמן לאין קץ לא הייתה דווקא האיטיות שאפיינה את הליכותיה אלא היסודיות העצומה שבה עשתה כל דבר. במעשיה לימדה אותי שיעור חשוב: אפשר למהר אבל אין צורך. אין סיבה. וכשממהרים, לא אחת פוסחים, מדלגים, מתרשלים, שוכחים. ואובדים עצות ודרכים.

 

שאלה לרפואה

אימא הלכה לעולמה כתוצאה (?) מהידרדרות במערכות גופה לאחר נפילה וחבלה מבליטה שגובהה ארבעה מילימטר בלבד. בשנים האחרונות שמעתי מפי לא מעט אנשים על מות מי מהוריהם כתוצאה מסיבוך שחל לאחר נפילה. אני לא רופא, כמובן, אבל אולי אין רק מקריות בהצטברות מקרים, שבהם, אנשים מבוגרים מאוד נפטרים לאחר ניתוח בכתפם. האם יש הכרח לנתח? האם הסכנות הכרוכות בניתוח אנשים קשישים אינן מצדיקות, אולי אף מחייבות מחשבה שנייה ואולי נוספת, עמוקה ממנה, שהמסקנה ממנה תעלה, אולי, כי הנזק הפוטנציאלי, המתממש לא אחת, כתוצאה מהניתוח סבירה וודאית יותר מהתועלת שבו?

 

מתוך הזמן הירוק

נכתב בתאריך
9/12/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו