עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי-חדשני / אולי אם תתפלל

שיתופי-חדשני / אולי אם תתפלל

מאת אורי הייטנר, 1/12/2014

 

כמי שפועל להעמקת הזהות והתרבות היהודית בקיבוצי ובתנועה, אני רואה מקום לביקורת על המחסור בזיקה שלנו למסורת ישראל

 

בנאום שנשא שר החקלאות יאיר שמיר בפני כנס הנהגות הקיבוצים, הוא הפליג בשבחה של התנועה הקיבוצית. "הקיבוץ מהווה בעיניי את תמציתה של יצירה ישראלית מקורית ומתחדשת, התגלמות מעלותיה של ההתיישבות הציונית... הקיבוץ הוא מודל מוצלח, שיכול לתת השראה להתיישבות" וכד'. ואז, בסיום דבריו, הפטיר... "אם רק תוסיפו קצת יהדות"...

 

אהרון ידלין מקיבוץ חצרים, לשעבר שר החינוך ומזכיר התק"ם, חתן פרס ישראל על מפעל חיים בן ה-88, נעמד על רגליו והרעים בקולו: "הקיבוץ מגשים את המצווה היהודית החשובה יותר - ואהבת לרעך כמוך". הקהל השיב במחיאות כפים סוערות.

 

ידלין צודק, כמובן. וניתן היה להוסיף שאין מי שמקיים את מצוות יישוב הארץ, שאותה הגדירו חז"ל כשקולה כנגד שאר המצוות כולן, כמו התנועה הקיבוצית. הרי מי שישוטט לאורך גבולות המדינה, מעוטף עזה, דרך הערבה, ים המלח, בקעת הירדן, עמק הירדן, הגולן, הגליל העליון ועד ראש הנקרה בגליל המערבי, יבחין מי מעצב את גבולות המדינה.

 

ובכלל, אני סולד מאנשים הבאים מבחוץ ומטיפים לנו על יהדותנו. מה בדיוק יהודי באורח חייו של יאיר שמיר יותר מאשר באורח החיים הקיבוצי?

 

ובכל זאת, כחבר קיבוץ, וכמי שכל חייו פועל להעמקת הזהות והתרבות היהודית בקיבוצי ובתנועה הקיבוצית, אני רואה מקום לביקורת פנימית בנדון.

 

עשה זאת היטב מאיר אריאל, למשל בשירו הנפלא, אחד היפים משיריו, "בס בבלון".

 

בשיר הוא מבטא את הערצתו האדירה את חלוצי הקיבוץ שלו, קיבוץ משמרות (שהם בעיניו סמל חי לחלוציות הקיבוצית והציונית כולה), אותם הוא רואה כנפילים. הוא מעריץ את התמודדותם עם הקושי, הסבל, העוני, הרעב, עת התיישבו סמוך לביצה אותה ייבשו. מכל שירתו האדירה, הנערצת עליי, של מאיר אריאל, אני אוהב בעיקר את השורה "כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת / ענן שחור גדול עולה במערב / אין אונים אתה עומד על הארץ מתחת / לראות את עמלך נחרב". חקלאי כָּמֵהַ, כידוע, לגשם. אך גשם שאינו בעתו, אפילו אם הקדים רק ב-24 שעות, עלול לחרב עמל של עונה שלמה.

 

בשיר מצטט מאיר אריאל מתוך ארכיון הקיבוץ משפטים המתארים את הסבל והרעב שהיו כרוכים ביצירה החלוצית של הקמת הקיבוץ. ולצד ההערצה שלו לדור הוריו, הוא גם משמיע ביקורת.

 

"אתה לא תתפלל אתה לא צריך מטפחת / קיבלת משבצת א-נו תוציא ממנה המירב". הוא קובע עובדה - החלוצים זנחו את התפילה. הם האמינו רק בכוחם ובעשייתם, וביכולתם להוציא בעמל כפיהם את המירב מכל משבצת חקלאית. והם באמת יצרו יצירה נפלאה, לא רק היצירה הפיזית אלא גם יצירתם התרבותית. ומי מסמל זאת יותר מקיבוץ משמרות שהוציא מתוכו את מאיר אריאל, שלום חנוך וחנן יובל. אין זה מקבץ מקרי של כישרון, אלא תוצאה של חינוך תרבותי ומוסיקאלי שהם קיבלו בקיבוץ משחר ילדותם (הוא סיפר על כך בהרחבה ברשימה המופיעה בספר "מאיר אריאל - כתבים"). אך משהו חסר. משהו שחסרונו הפך את האנשים קשים.

 

נכון, החלוצים רואים ברכה בעמלם. עם כל הקושי, ואף שלאורך הדרך העבודה נראית סיזיפית, בסופו של דבר העקשנות של אותה "נמלה עניינית" מניבה פרי: "בא חלוץ פותח תעלה שיוכל למתוח תלם / שמש יתושים מכים אותו בחום והלם / למה בא לכאן בכלל האם הוא מגורש / ממי אם הוא בורח ועל מה אם נענש / שנה אחר שנה עונה ועוד עונה / ועד שהיא עונה". אבל בסוף היא עונה... ובכל זאת, משהו חסר. משהו לא שלם. משהו שחסרונו הופך את החיים פחות טובים, פחות נכונים.

 

חסרה, טוען אריאל (ולא רק בשיר הזה) הזיקה העמוקה יותר ליהדות, למסורת ישראל. "בס בבלון ביצת בבל זו אגדה נשכחת / אפשר להתבלבל להסתבך באין מוצא אל המרחב / עד שכל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת / ענן שחור גדול עולה במערב / אולי אם תתפלל אם תצטרך מטפחת / זוהי משבצת יש בה יש בה רב. / הו, בס בבלון... / כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת".

 

נכתב בתאריך
1/12/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו