עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות

קטנות קיבוציות

מאת אברהם שרון, 23/11/2014

 

אינני חושב כי ערב הירצחו היה השלום במרחק נגיעה, מרחק יונה, אבל היה סיכוי סביר, אולי אפילו טוב, להשיג הסכם. אבל כיום, שנה לפני מלאות לרצח עשרים, ניתן לסכם, בתדהמה ובצער, כי השלום, עליו השלום, נמצא במרחק מלחמה

 

רצח רבין

רצח רבין היה קריאת שבר. הארץ הזדעזעה. כדבר הזה טרם אירע במקומותינו. שוד ושבר. רצח וקבר. השמים נפלו. לאן ממשיכים מכאן. ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה. נו, אז מה? 19 שנים חלפו מהרצח. וכאילו לא נרצח כאן ראש ממשלה - אותן קריאות. אותו השבר (תיקון - עמוק וחריף ממנו!). משנה לשנה שוככת הקריאה, גוועת, נמוגה. קולות אחרים מבליעים ובולעים אותה. הפכנו רעים, גסים, אלימים, מכוערים, מדוכדכים, מיואשים, לא מאמינים עוד לאיש, לרעיון, לאידיאולוגיה, מפחדים לעבור ברחוב, להיקלע לוויכוח, הולכים - יראים - בין טיפות השנאה היוקדת, סתמית, חסרת סיבה ונטולת הקשר, מפעפעת כנחש ארסי הפוער פיו להכיש, שנאת אש ושלג, שניתכת עלינו כגשם חומצי, רעיל, כמטר יריקות של לבה רותחת.

 

ביום השנה ה-19 להירצחו, נדחק רבין לפינה קטנה, שולית וזניחה, בעמוד החדשות בעיתון. מעליו התנוססו האלימות בכדורגל והשחיתות של אולמרט. מי שמדברים היום על מורשת רבין ("אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל", מתוך הנאום האחרון שנשא בחייו, שעה קלה לפני הירצחו, בארבעה בנובמבר 1995), מתבקשים להסות את קולם, כדי לא להישמע - איך אומרים הצעירים? הזויים.

 

בניגוד לרבים ממחנהו, אני לא חושב כי ערב הירצחו היה השלום במרחק נגיעה, מרחק יונה, אבל היה סיכוי סביר, אולי אפילו טוב, להשיג הסכם, אשר בהמשך אפשר שהיה עשוי להוביל אליו. אבל כיום, שנה לפני מלאות לרצח עשרים, ניתן לסכם, בתדהמה ובצער, כי השלום, עליו השלום, נמצא במרחק מלחמה.

 

נחשי אספלט ארסיים

הוא לא אותת. למה מי אני שהוא יאותת לי. אי-האיתות היה אות של אלימות. מה יקרה אם אני, חלילה, לא אאותת? אני תמיד מאותת. אותתתי מאז ניתן לי רישיון הנהיגה. אבל אי-איתותו היה רק אחד מביטויי האלימות שלו. הוא גם עקף אותי במקום אסור לעקיפה. למה, מי אני שהוא לא יעקוף אותי. לאחר אי איתותים אחדים נעמדו זה לצד זה, שתי מכוניותינו משיקות זו לזו, מול רמזור אדום. הוא הפשיל את החלון השמאלי, והתיז החוצה בדל סיגריה. כבישי ישראל הפכו זה מכבר לנחשי אספלט ארסיים. השבוע ראיתי נחש צפע מוציא לשון, רגע לפני ההכשה.

 

שאלה קיבוצית

למה הייתם צריכים את ההפרטה בקיבוצים, שאל אותי טכנאי המזגנים.  לא היינו  צריכים, רצינו.  לא כולם, אמנם, אבל רוב מספיק. אמרתי לו כי קיבוצים רבים התקשו מאוד לתפקד במתכונת הקיבוצית ההיסטורית, השיתופית, השוויונית. צעירים, בעיקר הם, מאסו בשיטה, חשו כבולים בה, ראו בה, דווקא בה, שיטה לא צודקת, מנוונת. מה אתה אומר, הוא תהה. ועכשיו, הוא שאל, האם האנשים מרוצים? לא יודע, השבתי. אני יכול לנחש או להעריך. יש כאלה ויש כאלה, מרוצים ושאינם מרוצים, כמו תמיד, כמו בכל מקום, כמו לפני שנות אלף בקיבוץ.

 

שורה תחתונה

לפעמים, כשאני שומע שיחה של צעירים, אני חש עצמי כמו דינוזאור ששכח להיכחד

 

מתוך הזמן הירוק

 

 

נכתב בתאריך
23/11/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו