עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות

קטנות קיבוציות

מאת אברהם שרון, 10/11/2014

 

לכל אחד דרך נפרדת, מיוחדת, שהחיים סוללים עבורו. אל תנסה ללכת בדרכם של אחרים, כמעט בטוח, שאין לך שום רצון ושום סיבה לנסות להגיע אל מחוזות חפצם

 

קיבוצניק, הא?

יכולתי לבחור לשאת אל עלבון החשד שהוטל והוטח בי בגנבה עד היום, אבל בחרתי לזקק מהמעמד המשפיל של הצורך להוכיח את חפותי את הגאווה שחשתי, כאשר הצלחתי להבהיר, למעלה מכל ספק, כי שילמתי עבור המוצר שנחשדתי בגנבתו. מעשה שהיה, היה כך: נקלעתי לתערוכת ספרים. רכשתי ספר, שילמתי עבורו. לאחר מכן המשכתי להסתובב בתערוכה עם השקית ובתוכה הספר שקניתי. אחד המאבטחים, שמתי לב, נתן בי מבט רע ומחשיד מאחר שנראיתי לו, כנראה, כמי שזומם לתחוב לשקית ספר כל שהוא, לנצל את הספר ששילמתי בעבורו כאליבי. הוא ליווני כצל. לאן שהלכתי הדהדו צעדיו את הליכתי. הייתה לי סיבה מוצדקת לחוש עלבון. כשפניתי ללכת הוא ניגש אלי וביקשני בקול שקט כלחישה, לגשת עמו הצדה. ניגשתי. הוא ביקש לראות את תכולת השקית. הראיתי לו. הוא ביקש לראות את הקבלה. שלפתיה מכיסי והראיתי לו. נבוך ממני הוא שאל מאיפה אני. השבתי לו. "קיבוצניק, הא?" תהה.

 

הדרך ארוכה, הצעדים קטנים

היא לימדה אותי ללכת בצעדים קטנים, מדודים. אין למהר, דרשה, כי אם ממהרים פוסחים על דברים, מחמיצים, מפסידים, לא לומדים שיעורים שהליכה מתונה ומדודה מלמדת אותנו. תראה אותי, אמרה, כל חיי אני הולכת לאט-לאט, צעד אחר צעד, יודעת כי הדרך לעולם אינה מסתיימת. אני מציעה וממליצה לך לא לנסות להדביק את מי שאצה להם הדרך. לעולם אינך יכול לדעת לאן הם הולכים, לאן הם רוצים להגיע. לכל אחד דרך נפרדת, מיוחדת, שהחיים סוללים במיוחד בשבילו. אל תנסה ללכת בדרכם של אחרים, בלאו הכי כמעט בטוח, שאין לך שום רצון ושום סיבה לנסות להגיע אל המקומות שאליהם הם רוצים להגיע.

 

עמק המקהלות

עמק המעיינות הוא לא רק אחד המקומות היפים בארץ אלא גם התרבותיים בה. יש בו מקהלות אחדות, טובות מאוד, שתמיד נעים להאזין לשירתן. אין לזמרים ולזמרות המשתתפים בהם גינוני כוכבים, ולא אחת הם נראים כמי שמרכז ועדת התרבות בקיבוץ ביקש מהם להשתתף במקהלה והם נענו לו ברצון ובשמחה, בשיר. כל אחת מהמקהלות, מקורית בדרכה, מבצעת את שיריה במקצועיות רבה. כל אחת מהן עובדת עם מעבד מוזיקלי. יש משהו נעים, עדין וצנוע, באופן שבו הן מתכנסות לחזרות ולמופעים, ואי אפשר לטעות בהן: לא כסף מניע אותן, אלא אהבה.

 

 תושבי הרחבת הלב

תושבי ההרחבה הקהילתית מקבלים את פניי בסבר פנים יפות. הם מקדימים לי שלום, מאירים עיניים. הם לא מכירים אותי. אנחנו נפגשים באקראי בשבילים, באופניים, בכל בו. להלכה - זרים גמורים. למעשה - בני אדם החולקים אותו מקום. במחשבה ראשונה אני חושב שבמידה רבה, ודאי לאחר ההפרטה, גם אני, כמוהם, תושב; במחשבה שנייה, מעמיקה יותר, אני לא רק חושב את אותה מחשבה שחשבתי בראשונה אלא גם חש אותה. כמוהם כמוני - הכל חדש לי.

 

מה שנשאר

מה שנשאר

עלה שנשר

זיכרון

שכחה

וכל השאר

מתוך הזמן הירוק

נכתב בתאריך
18/11/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו