עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים
אדום מבפנים

מאת עזרא דלומי, 11/11/2014

 

לאיש שמאל, קריאה בספרו החדש של אורי יזהר: "עתיד השמאל הישראלי - דעיכה או התחדשות?" היא עניין מדכדך. לתיאור הדעיכה מוקדשים שלושה מארבעת חלקיו של הספר. להתחדשות - פרק אחרון, קצר, שאחריו תוהה הקורא: אז מי ירים את הדגל?

 

כך דעכנו

 

ב-1963 פרסם יצחק בן אהרון את מאמרו המיתולוגי "עוז לתמורה בטרם פורענות". כעת, במרחק יובל שנים מבקש אורי יזהר בספרו: "עתיד השמאל הישראלי - דעיכה או התחדשות?" (הוצאת פרדס) להציג את התנאים הדרושים לתמורה כדי לצאת מהפורענות.

 

יזהר (משאבי שדה), סוציולוג וחוקר ביד טבנקין "החוטא" גם בכתיבת שירה, שמאחוריו שורה של ספרים העוסקים בתנועת העבודה לרבדיה – המפלגתי, התנועתי והקיבוצי - מתמקד הפעם במצבו של השמאל במדינה, כמעין ספר המשך ל"חזון מצדה" שהופיע לפני שלוש שנים ועסק במצבה של מדינת ישראל.

 

***

לקורא איש שמאל, כמוני, זהו ספר מדכדך. במינון בין "דעיכה או התחדשות", לתיאור הדעיכה מוקדשים שלושה מארבעת חלקיו של הספר. להתחדשות - פרק אחרון, קצר, שאחריו אתה שואל את עצמך: אז מי ירים את הדגל, מול כמה תנאים הכרחיים להתחדשות שאורי יזהר מציג.

 

אורי יזהר: התחדשות - עבודה קשה

 

יזהר מציב לשמאל מטרות לעת הזאת (עמ' 9): כינונה מחדש של מדינת רווחה אוניברסלית; חתירה לסיום הכיבוש והשליטה בכוח הנשק על הפלסטינים; והגנה על הדמוקרטיה מפני המכרסמים בה בשם הלאומיות היהודית. מטרות אמת, שדורשות חריש חינוכי עמוק והרבה כיתות רגליים. רק שרוח התקופה נושבת בכיוון הפוך והכוח שאמור לעמוד מולה - מפוזר. זו רוח של כאן ועכשיו ההופכת את האנשים לקצרי רוח בבקשם תשובות אינסטנט. ואכן, הוא כותב כי "בשמאל הישראלי ובמגזר החילוני ליברלי יש תחושה של חוסר אונים ודמורליזציה."

 

יזהר מעיד על עצמו שמתחילת שנות הששים של המאה הקודמת הוא מזהיר מפני שקיעתו של השמאל הציוני ותנועת העבודה למול עליית הימין לכוח הגמוני, מבלי שזכה לאוזן קשבת אצל ראשי תנועת העבודה דאז. כבר אז. הוא מציב כמה סימני דרך במסע שקיעה, אך קו פרשת המים, לדבריו, הוא תכנית הייצוב מ-1985, שנתנה את המט למדיניות הרווחה והמירה אותה בכלכלת פערים ניאו ליברלית, המעניקה מעמד על למגזר הפיננסי (עמ' 137).

***

רוב הספר הוא כרונולוגיה של שקיעה, עם כמה הבהובי אור. תיאור ממצה ועצוב של מה שעבר על השמאל הישראלי ולא רק עליו. הפערים העצומים והעוני של 20% מהאוכלוסייה, השיעור הגבוה ביותר במדינות המפותחות - לפי מדדי ה-OECD (עמ' 28); הידרדרות החינוך המתבטאת בנשירת מורים וברמת האקדמיה; הצפיפות בבתי החולים; ההקצנה הדתית; הירידה באחוזי ההצבעה לכנסת; שקיעת ההסתדרות והתנועה הקיבוצית; ויתור על ה"אנחנו" וקידוש ה"אני", וזו רק רשימה חלקית. השיא השלילי, לטעמי, היא ההתייחסות הציבורית הדלה להצתה העצמית של משה סילמן (עמ' 68). קצת הבעות צער וזהו. בפראג, בסין ובתוניסיה, מעשה טרגי כזה התניע מהפכות, ניתפס כאירוע מכונן, וכאן - פוף, כמעט כלום. נראה שיש חוט מקשר בין ילדי הנרות, מאהל רוטשילד ומחאת המילקי - התוצאה הדלה, המלמדת על חוסר סדר יום וחוסר תכנית ל"יום השני". שחרור קיטור, עד לפעם הבאה.

 

ניסיון להבין למה זה "לא מתרומם" הוביל אותי להסבר של הסוציולוג זיגמונד באומן, שיזהר מביא מדבריו (עמ' 225): "הפער בין הזכות של כל יחיד לביטוי עצמי לבין אי יכולתו להשפיע על המערכת כולה, הוא הסתירה העצמית של התקופה." התפוגגות המחאה בישראל, מסביר יזהר, היא ביטוי לסתירה הזו.

 

בין נקודות האור שהוא מונה: ניצני התארגנות מחודשת של עובדים מתחתית הסולם, בעיקר במסגרת "כוח לעובדים"; הקבוצות השיתופיות הקמות ומתפתחות ברחבי הארץ, ניצני קואופרציה והשינוי בשיח הציבורי. כמה הבהובים בתוך האפלה.

***

יזהר מציע דרך ארוכה לשיקום והתחדשות. זו אולי הבעיה. לבנות לוקח זמן, לפרק אפשר ברגע. הוא שואל איך מלכדים את כל מה שקרוי "שמאל" לחטיבה אחת ואיך יוצרים לו מכנה משותף. שהרי יש פיצול בין שמאל מדיני לשמאל כלכלי-חברתי; יש שמאל זהותי וגם שמאל של שיח זכויות. איך מחברים לשמאל הזה קהלים שמסכימים לרעיון, אך נרתעים ממוביליו?.

 

הוא מציג את הקשה, אך המובן מאליו: "השמאל צריך לקיים תהליך הסברתי-חינוכי נרחב ומעמיק כדי להטות את כף המאזניים הפוליטיים לצדו. זה דורש זמן רב, אבל אין ברירה אחרת. כל הדרכים המהירות כבר נוסו, אך לשווא" (עמ' 256). הוא מציב ארבעה תנאים הכרחיים לשיקום: הנהגה פוליטית בעלת שיעור קומה; גרעין גדול בעל מוטיבציה ומחויבות; ייצוג פוליטי מאוזן של כל המגזרים; הסרת מכשולי האגו כדי לחבר את החלקות האישיות הקטנות, למרחב ציבורי גדול.

 

***

משנתו של השמאל בארץ ניצבת על עמוד של צדק כלכלי חברתי ועמוד של חתירה לשלום, אך יש להבחין ביניהם. התיקון החברתי הוא בעיקרו ישראלי פנימי; למעשה השלום יש צד שני. כותב אורי יזהר (עמ' 48): "יש גם עקשנות פלסטינית המקשה על התקדמות להסדר ובראשה הסירוב להכריז על סוף הסכסוך; העמידה הבלתי מתפשרת של אש"ף על זכות השיבה של הפליטים, ההסתה האנטי ישראלית ולעתים האנטישמית בתקשורת הפלסטינית." ראוי להודות שגם אלה נושאים התוקעים את תהליך השלום, לא רק עקשנות מצד ישראל. רוב השמאל, אולי מסיבות של פוליטיקה מפלגתית, מבכר להתעלם מכך ויוצא נפסד. הציבור הישראלי המבקש שלום מעדיף עמדה שמאלית מאוזנת, לא כזו - שגם יזהר פה ושם נאחז בה - המטילה את כל האשם על ממשלות ישראל לדורותיהן. גם לצד הפלסטיני יש חלק בתקיעות. הודאה בכך תיטיב עם השמאל.

 

מתוך הזמן הירוק

 

נכתב בתאריך
11/11/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו