עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

השמועות על מות הקיבוץ היו מוקדמות

השמועות על מות הקיבוץ היו מוקדמות

מאת אלישע שפירא, 5/11/2014

 

נביאי סוף הקיבוץ מבטאים חוסר אמונה בחירותו של האדם לבחור ולחיות כפי שראוי לדעתו

 

"השמועות על מותי היו מוקדמות" אמר הסופר האמריקאי מרק טווין, במאי 1897, לאחר שקרא בעיתון מודעה המבשרת על מותו. הקיבוץ עבר משברים לאורך יותר ממאה שנות קיומו, אך השמועות על מותו הן מוקדמות ומיותרות. הדבר יכול לקרות כמובן, אך אם הוא יקרה יהיה זה בגלל שחברי הקיבוץ ימאסו בו ולא משום סיבה אחרת. הטענות על ה"הכרח הדטרמיניסטי", על "חוסר יעילותו של הקיבוץ", על "טבע האדם" וכו', כולן מתעלמות ממה שמייחד את האדם - היותנו בעלי תודעה. הן אינן מכירות ביכולתנו לבחור ולעצב את החברה בה אנו חיים. הן מתעלמות מהיכולת המיוחדת רק לנו, בני האדם, לשנות את ההוויה בכוח תודעתנו, כפי שההוויה חוזרת ומשפיעה על תודעתנו. זו הדיאלקטיקה של המציאות האנושית.

 

תודעה חברתית

מה שגלוי ומוכר לכל: יכולתנו כבני אדם לשנות את המציאות הפיזית, לבנות גורדי שחקים, להציב גשרים מעל לתהומות, לסלול כבישים, להטיס מטוסים ולהגיע לחלל החיצון, להשקות מדבריות ולייבש ימים, נראה כבלתי אפשרי כאשר מדובר בחיי החברה. כאילו "חברת ההמונים" והמשטרים הקיימים היום נבראו והתקיימו מששת ימי בראשית. נביאי סוף הקיבוץ, בין שהם שמחים ובין שהם מצטערים על מה שאמור לקרות, לדעתם, מבטאים חוסר אמונה בחירותו של האדם לבחור ולחיות כפי שראוי לדעתו. מה שאנחנו מכנים בשם "ערכים". רובינזון קרוזו לא נזקק ל"ערכים" על האי הבודד. הערכים נחוצים לנו כדי לחיות בחברה, בין בני האדם. שאלות המוסר והצדק מתייחסות לאופן בו אנו חיים בחברת בני האדם. זו הבחירה שאנו חוזרים ובוחרים, בין שאנו מודעים לה ובין שאיננו מודעים לה. הקיבוץ השתנה והוא משתנה מאז תחילתו לפני יותר ממאה שנים, כפי שמשתנה כל אורגן. השינוי אינו שולל את ההמשכיות. ההמשכיות היא היכולת לשמור על המצפן הייחודי, המצפן המגדיר את הקיבוץ, בתוך השינוי המתמיד. הקיבוצים הנקראים "מתחדשים" יהיו ראויים להיקרא קיבוצים, כל עוד ישמרו על רמה גבוהה של ערבות הדדית בין חבריהם. כל עוד ישמרו על נכסים משותפים וימנעו צבירת עושר רב בידי בודדים. כל עוד ימנעו פערים הולכים וגדלים בין חבריהם. במובן זה יכולים 60 הקיבוצים השיתופיים להיות עוגן ומצפן, עבור הקיבוצים וחבריהם ועבור התנועה הקיבוצית כולה.

 

הדוגמטיות של נביאי סוף הקיבוץ

תורת המשברים היה פרק בתורתו של מרקס. למרבה האירוניה הפרק הזה אומץ, בפירושו היותר דוגמאטי, על ידי נביאי סוף הקיבוץ. לשיטתם, המשברים שעברו לאורך השנים על הקיבוץ, מוכיחים את חוסר יכולתו להתקיים. הם כמובן לא חושבים כך על המשברים בחברות הקפיטליסטיות. לא המשבר הגדול של שנות השלושים, במאה הקודמת, שפקד את המשק האמריקאי, ולא המשבר האחרון של 2008, שהפיל תאגידי ענק כמו GM, שנחלצו מהמשבר רק לאחר שממשלת ארצות הברית הזרימה אליהם עשרות מיליארדי דולרים, ולא המשברים האחרים מאז שנות השלושים ועד היום. כל המשברים הללו לא הוכיחו להם דבר על חוסנה של "השיטה". כך גם לא המיתון שהולך ומתפתח בימים אלה במעוזי כלכלת השוק. גם לא המשבר עד כדי חיסולם של תאגידי ענק ישראליים, כמו "כור" ואחרים, וגם לא קריסת האימפריה של דנקנר לאחרונה, כל אלה אינם מלמדים דבר על "השיטה". רק המשברים שעברו על הקיבוצים, המשברים שפקדו את המפעל ההתיישבותי הם המלמדים על "כישלונה של השיטה האחרת". העובדה שמפעל ההתיישבות הוקם ללא הון עצמי כמעט, בידיים חשופות של נערים ונערות שלא הביאו "אוצרות" מבית אבא, עם התקציבים הדלים תמיד של המוסדות המיישבים, אינה עומדת לדעתם של אלה לזכותה של ההתיישבות השיתופית. כמובן שנעשו גם טעויות שאת חלקן ביקרנו בחריפות רבה בעבר, אך עובדה זו אינה מייחדת את ההתיישבות השיתופית. טעויות נעשו ונעשות בכל מקום, ביניהן קשות שבעתיים, טעויות שהציבור כולו שילם וישלם עליהן מחיר כבד. אחרי הכל, הטעויות שעשתה ההתיישבות השיתופית מתגמדות מול גודלו וחשיבותו של מפעלה.

 

גם השמועות על עין השופט היו מוקדמות ולא מדויקות

בעין השופט מתקיימים בשנים האחרונות דיונים שמטרתם להגיע להסכמות שיאפשרו לבעלי העמדות השונות לשמור על היחד המשותף. מטבען של הסכמות שהן מחייבות גם פשרות שיכאבו לחלק מאיתנו. הפיצוי על הכאב יהיה שמירת היכולת לחיות ביחד, בתקווה ובאמונה שתישמר גם החברות הטובה. ההסכמות ההולכות ומתגבשות אינן דומות למה שמוכר לקיבוצים הדיפרנציאליים עד היום. בכוונתנו להמשיך להיכלל בסיווג של הקיבוץ השיתופי ולא יהיו אצלנו שיוכים מכל סוג שהוא. הרכוש הצרכני, מבני הציבור, בתי המגורים, הקרקעות וכל הרכוש היצרני, יישמרו בבעלות משותפת. כמו כן יש בהסכמות אלה שירותים ומערכות ליבה שיתנהלו בהמשך בתקציבים משותפים, ופערי התקציב האישי הפנוי, לאחר כל המערכות המשותפות והשתתפות החברים בהן, לא יעלה על 1:2.

 

הדיונים עם הציבור על המודל עוד לפנינו, וההחלטות יתקבלו כנראה בעוד מספר חודשים. לזכותו של קיבוץ עין השופט נכון לציין עד עכשיו את המאמץ האחראי והחברי, שעושים במשותף בעלי העמדות השונות.

 

 

למאמרים של אלישע שפירא
נכתב בתאריך
5/11/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו