עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (64) - סוף כל סוף מנהיג
 

לאן מכאן (64) - סוף כל סוף מנהיג

מאת חן יחזקאלי, 3/11/2014

 

הסרטון המופלא של ריבלין עם ג'ורג' עמירה ביקורו בכפר קאסם ודבריו בלוד עושים אותו למנהיג

 

מאור בני האהוב אוהב להגיב. לא משנה על מה מדברים, יש לו דעה, והוא ישמיע אותה. לא מזמן כשהלכתי להסתפר הוא התעקש לבוא ולהסתפר עמי. בתחילה לא הבנתי מדוע. אבל אז הבנתי: מרגע שמתחילה התספורת מתחילה השיחה, והספר מאזין בעניין, ושואל שאלות, ומתייחס ברצינות. כשנודע לספר שמאור כמעט בן שש ובכל זאת הוא נשאר שנה נוספת בגן, הוא אמר, בטח את רוצה כבר להיות בכיתה א'. מאור אישר. הספר שאל, בטח זה בגלל שאתה מת ללמוד. מאור תיקן: אני רוצה ללמד. ואפילו התחיל לפרט את הדברים שהוא חושב שהוא יכול ללמד.

 

בישראל התפתחה תרבות שלימה של אנשים שחייבים להגיב על כל דבר: תרבות הטוקבקיסטים. עד היום הסתכלתי מעט מאוד פעמים על מה שהם כותבים. הפעם האחרונה הייתה בעקבות הידיעה על ביקור הנשיא ריבלין בכפר קאסם והדברים שהוא נשא שם ("נועדנו לחיות זה לצד זה, אך העדפנו לתת לפחד ולשנאה לנווט את דרכנו") ביום השנה לטבח המזעזע ב 1956. הדברים כל כך ריגשו אותי שרציתי לקרוא מה אומרים. התקשורת עצמה לא גילתה התעניינות: ממש כפי שלא גילתה התעניינות בדברים שנשא בביקורו בסוכות בלוד, שם העלה על נס את ההטרוגניות החברתית ("לוד היא עיר של פסיפס חברתי ישראלי"); או בסרטון המופלא שהעלה ליוטיוב לכבוד ראש השנה ("נשיא המדינה ראובן רובי ריבלין וג'ורג' עמירה קוראים לסובלנות").

 

הטוקבקיסטים נחלקו לארבע קבוצות, פחות או יותר שוות: האוהדים בשל גילוי הממלכתיות הישראלית, העוינים בשל גילוי הממלכתיות הישראלית, העוינים בשל היות גילוי הממלכתיות הישראלית בלתי מספיק, בבחינת עלה תאנה על היעדר הממלכתיות הישראלית המאפיין את ישראל לדורותיה, והשאר. דברים אלה שימחו את ליבי מאוד, ומראים, מר ריבלין, על הצלחה כבירה מצדך: כי אתה, במעשיך האמיצים, מחדד את המחלוקת ומחייב את הדיון בה. זוהי המחלוקת סביב השאלה הבלתי נשאלת לעולם כמעט: מיהו ישראלי? לא במובן הפולקלוריסטי או התרבותי, ולא מן הרצון למצוא מאפיינים וכדומה: אלא בפשטות, מיהם אזרחי ישראל הלגיטימיים, אותם השייכים לקבוצה הזו שהמדינה מחויבת להם לפני כל דבר אחר, ושהיא רשאית לבוא אליהם בדרישות: האם הללו כל אזרחי ישראל או לא? האם יש אזרחים שאינם אזרחים לגיטימיים? אם כן: האם זה מצב רצוי? ראוי? האם יש לתקנו או להמשיכו? אלוהן השאלות אשר השתיקה אודותן מאיימת על המשך קיומנו. במעשיך ובנקיטת עמדותיך, מר ריבלין, הרי אתה מפר את אותה שתיקה מעשה יום ביומו, ועל כן אתה תורם למניעת כיליוננו יותר מכל צבא הגנתנו יחדיו.

 

לאויבי הממלכתיות הישראלית יש נימוק אחד בלבד באמתחתם: הממלכתיות הישראלית מאיימת על כל מה שהוא יהודי: על העם היהודי, על הדת היהודית, על הערכים היהודיים, על הסולידאריות היהודית... בקיצור: על כל מה שהוא יהודי. והיא עושה זאת בדרכים שונות, ובעיקר בכך שהיא מחזקת את אויבי העם היהודי, בעיקר את בני העם הערבי, בעיקר את אזרחי ישראל הערבים. במילים אחרות, ריבלין הוא בוגד, וכמוהו כל שאר המייחלים לממלכתיות ישראלית, כולל אני. אבל בדבר אחד אני מתנחם: סוף כל סוף יש לנו מנהיג. הלוואי שלא נפספס את הרגע.

 

אני מבקש לבקשך, הנשיא ריבלין, בכבוד עמוק ובענוות אמת, כי תקרא אותי לדגל כדי לעזור להצית את הדיון בצורך הבוער של כולנו בסולידריות אזרחית-לאומית שוויונית, פלורליסטית וממלכתית בישראל, לפני שיהיה מאוחר. הבה ונעשה שנוכל שנינו, בבוא הזמן, להישיר מבטינו לעיניו של בני האהוב מאור, ולעיני כל שאר בני דורו, ולומר להם כי אכן עשינו מה שיכולנו.

 

  

למאמרים של חן יחזקאלי
נכתב בתאריך
3/11/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו