עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות

קטנות קיבוציות

מאת אברהם שרון, 30/10/2014

 

אין אלוהים. אבל בהעדר השגחה עליונה, מה יש? השגחה פנימית? העדר כל השגחה?

 

שתיים אחת

כל קיבוץ רשאי, כמובן, להחליט ("סוברני להחליט", כמו שמכנים זאת בעגה הקיבוצית), על פער משכורות סביר, לתפיסתו, בין המשכורת הגבוהה ביותר לבין המשכורת הנמוכה ביותר. ההחלטה הזו, כמו רבות אחרות המתקבלות כחלק מהניסיונות לשכנע חברים המתנגדים להפרטה לתמוך בה, לא מחזיקה מים. ספק אם זה ניתן לביצוע בתוך הקיבוץ, לאחר תמחור (חיצוני, אובייקטיבי לכאורה) של משרות חבריו העובדים בקיבוץ, אין ספק כי האיום הממשי, הקיומי, המאיים למוסס את היתכנות שינוי המבוסס על פערים נמוכים בין משכורות החברים, הוא אי-האפשרות המוחלטת לקיים פער נמוך, כאשר משלם המשכורת הוא מעסיק חיצוני. מיסוי חריף וכבד על בעלי המשכורות הגבוהות, כדי לאפשר קיום פער מתון, הוא, אולי, מוסרי להשקפתם של המוהלים תה בקפה, אבל הוא לא מציאותי. נסו והיווכחו.

 

כשהיינו יחפים

הכי כיף היה ללכת יחף. היחפנות הקיבוצית לא הייתה יחפנות של עוני. היא הייתה יחפנות של ביטחון; יחפנות של בית שנמשך אל מעבר לד' האמות הבנויות. הבית היה גם שבילי הקיבוץ, הסלולים והבלתי סלולים. אי נעילת סנדלים או נעליים לא הייתה ביטוי לעצלות אלא להעדר צורך. אפשר ומותר היה ללכת יחפים. תמיד היינו צפויים להידקר בחודי קוצים אבל החשש לא הניא אף לא אחד מאתנו לוותר על חוויית היחפנות, על התענוג הפשוט של כפות רגליים חפות ויחפות מכל נעל וסנדל. היה גם מקובל להסתובב בקיבוץ ב"חצי גוף ערום". החום והתום גם יחד אפשרו את ההופעה הזו, שעיקרה - עור. במידה מסוימת הייתה החירות הזו אות וסימן לביטחון שהשרה הקיבוץ. הוא היה מקום חם ומגן. בעינינו, הילדים, במניפת האיומים הקיומיים לא היה אף לא קפל אחד קיבוצי. לא הייתה סיבה לחשוש או לפחד מאי מה, מאי מי, ולכן לא היה צורך להתגונן. אפשר היה ללכת יחף וחצי עירום ולדעת כי לכל היותר אפשר להידקר ואולי גם להיגער "ללבוש חולצה, עכשיו, מהר", לפני כניסה אל אחד מהיכלי הקודש - כיתה, חדר אוכל, צריף ישן.

 

הג'ינס הראשון בחיי

אולי משום שהוא היה מגניב, הג'ינס הראשון שקיבלתי בחיי נגנב. היה זה בעידן שבו טרם נכחדו אחרוני הדינוזאורים ובקיבוצי השומר הצעיר היו מקלחות משותפות. אחותי הביאה לי אותו מתנה מאנגליה. הנחתי אותו על הדרגש הלח, ועפ"י התווית שטרם הוסרה, היה אפשר להיווכח כי המכנס חדש. יותר מאשר תדהמה על עצם הגניבה, הממה אותי ההיווכחות לדעת, כי ניתן לפרש באופן כה מרחיק לכת את משמעותו של העדר רכוש פרטי בקיבוץ.

 

שאלות

בסדר. אין אלוהים. אבל בהעדר השגחה עליונה, מה יש? השגחה פנימית? העדר השגחה מכל סוג שהוא? הכול מקרי, אקראי וסתמי? האם יד נעלמה היא זו הקובעת ומכוונת את הדברים או שאין כלל יד (אף לא אצבע אלוהים?) מי מקור הסמכות שאליו ניתן להפנות שאלות אלה, אשר עצם שאילתן מעוררת תחושה כי אין מקור ואין סמכות?

 

מניח תפילה

האברך שידל אותי להניח תפילין. סירבתי לו בנימוס. "אני מניח תפילה", השבתי לו. חייכנו ונפרדנו במבט.

 

שורה תחתונה

ריח של גשם באוויר ,עוד מעט יבוא גם הטעם.

מתוך "הזמן הירוק"

למאמרים של אברהם שרון
נכתב בתאריך
30/10/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו