עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שנה בלי אמרי
 

שנה בלי אמרי

מאת אלישע שפירא, 27/10/2014

 

אמרי האמין ביחד אך הוא לא נרתע מלהתמודד על דרכו שלו, כאשר אחרים סרו מהדרך ומהערכים שהנחוהו. דברים לזכרו בכנס המטה השיתופי

 

כמעט שנה בלי אמרי ואנחנו שוב כאן.

אנחנו כאן לזכור, להזכיר ולבחון שוב את הדרך שהלכנו בה יחד.

אנחנו כאן והגעגועים אליך, אמרי, חוזרים ומציפים אותנו.

הגעגועים לחברות הטובה, הגעגועים לעצה החכמה,

הגעגועים לנחישות ולדבקות הבלתי מתפשרת במה שהאמנת,

הגעגועים לשותפות הנאמנה, שותפות שהיה בה מרחב רב לשונות,

אך היא הייתה תמיד עוגן יציב בימים של סופות עזות.

 

אמרי היה בין המגשימים היותר מובהקים של רעיון השותפות.

הוא עשה זאת מתוך אמונה עמוקה ביתרון היחד.

הייתה לו מחויבות רבה לסובבים אותו,

בכל הגילאים ומכל מעגלי השייכות שהקיפו אותו:

אמרי היה איש משפחה חם ומסור,

היה לו כבוד רב לראשונים, מייסדי הקיבוץ והמדינה,

היה לו קשר עמוק לחברי ילדותו ונעוריו בקיבוץ ובמוסד "שומריה",

הייתה בו נאמנות לחבריו, מפקדיו ופקודיו בצנחנים,

היה לו קשר חם עם רבים רבים בקיבוצי התנועה,

והייתה לו תחושה עמוקה של שייכות,

השייכות, הנאמנות ויותר מכל החברות,

הם שהניעו את אמרי בחייו הציבוריים.

 

אמרי האמין ביחד אך הוא לא נרתע מלהתמודד על דרכו שלו,

כאשר אחרים סרו מהדרך ומהערכים שהנחו אותו.

כאשר נפרדנו מאמרי לפני כשנה, דימיתי אותו ל"לוחם סמוראי",

המפלס את דרכו לבדו באפלת הג'ונגל, כאשר רק המצפן הפנימי מורה לו את הדרך.

בחרתי בדימוי "הסמוראי" כדי לומר שאמרי לא ויתר גם כאשר היה כמעט לבדו,

כל עוד האמין שמאבקו ראוי ונכון למען הרבים.

הרבים עבור אמרי היו חבריו ושותפיו בכל המעגלים, אבל לא רק הם.

הרבים עבור אמרי היו חברי הקיבוץ והתנועה, אזרחי המדינה, העם היהודי, ובני האדם כולם.

"הכלל-אנושי" ו"המקומי" חיו ברוחו של אמרי ביחד,

כמשלימים זה את זה ולא כמנוגדים זה לזה.

 

האיש שפעל כל חייו למען הרבים, הכיר היטב את תחושת הבדידות של המובילים.

הבדידות של הצועדים בדרכם שלהם, גם כאשר זו הליכה כנגד הרוח וכנגד הזרם הכללי.

הבדידות של מי שעיניים רבות צופות בהם בתערובת של ספק, אמונה ותקווה,

התקווה שהם אכן יודעים את הדרך.

***

מתוך הזיכרון והגעגועים, ובהשראת דמותו הייחודית של אמרי, אוסיף כמה מחשבות על השותפות שלנו, שהיא נושא הכנס הפעם. אפשר ונכון לומר שהשותפות היא בבחינת "מציאות נתונה" עבורנו.

כולנו נולדנו וגדלנו לתוך מציאות חברתית והיא תנאי קיומי עבורנו כיצורי אנוש.

אדם ללא חברה אינו "אדם" במובן המלא של המילה, כפי שאנו מבינים את המושג "אדם".

התפתחותנו כבני אנוש, תודעתנו ויכולותינו השכליות והאחרות נוצרות ומתגבשות רק במציאות חברתית. ההוכחה על דרך השלילה הם המקרים הבודדים של יצורי אדם שגדלו ללא חברת בני האדם, מה שאנחנו מכירים כ"ילדי הזאבים". אלה מביניהם שנמצאו ונחקרו לא פיתחו דבר מהיכולות המאפיינות בני אנוש והם לא שרדו ולא הגיעו לבגרות.

 

הבחירה העומדת לפנינו אינה עצם חיינו בחברה, היא הבחירה כיצד נחיה בחברה.

עלינו לבחור בערכים על פיהם ננהל את החיים המשותפים בחברה.

הפילוסוף מיכאל שטראוס הרחיק לכת בהגדירו את האפשרויות הרבות לחיים משותפים.

לדבריו, גם בין "אדון לעבד" מתקיימת סוג של שותפות. שטראוס הרחיק לכת באמירות אלה

כדי להדגיש את הצורך וההכרח לבחור איך נרצה לנהל את השותפות שלנו.

על פי אלו ערכים ועל פי איזו תפיסה של צדק.

 

השותפות הקיבוצית מושתתת על אחריות משותפת של בני האדם זה לזה,

כאשר אחריותו של האחד כוללת את זולתו. זו מהותה של הערבות ההדדית.

השותפות הקיבוצית חותרת לשוויון בחייהם של בני האדם.

שוויון שאינו גוזר אחידות, שוויון שאינו מבטל את השונות בין בני האדם,

שוויון המכיר במיוחד והייחודי לכל אדם.

 

השותפות הקיבוצית התכוונה לבטל את עריצותו של הרכוש כמדד להערכתם של בני האדם.

היא מרדה במה שהיה מקובל בעולם הישן, ובמה שממשיך לאפיין את "העולם החדש" לכאורה.

במקורותינו נאמר: "ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב" (בראשית י"ג).

הסופר המקראי רצה להבהיר כי מדובר באדם בעל ערך, על פי המושגים המקובלים.

באותו האופן ובהעצמה רבה מתארת תקשורת ההמונים את "הטייקונים" של היום

(כל עוד הם אינם מאבדים את הונם).

כך מתפעל הציבור מצבירת ההון, עד לממדים בלתי נתפסים, על ידי אליליו המודרניים,

כאשר באותו הזמן נשחק "מעמד הביניים", לעבר העוני ההולך ומתפשט בישראל ובעולם.

(כל זאת עד שתפרוץ ותתחדש המחאה החברתית, המחאה שצפויה להיות קשה ואלימה בסיבוב הבא.)

 

המהלך המקורי, החדשני והנועז, של הקיבוץ, כנגד עריצותו של הרכוש, יצר את המשק המשותף,

ואת הבעלויות המשותפות ברכוש, במקנה, בקרקע ובמשאביה, בתעשייה וביזמויות לסוגיהן.

הבעלות המשותפת שהיא התנאי הכרחי לניהול דמוקרטי של המשאבים,

ניהול דמוקרטי שהוא נשמת אפו של הקיבוץ.

***

על כל אלה נדבר בכנס שלנו, בתקווה ובאמונה שנדע לחדש ולהצמיח את מה שיצרה התנועה הקיבוצית, בתעוזה ובמקוריות רבה, ברוב שנותיה.

 

אמרי יחסר לנו מאוד בדיון הזה.

 

למאמרים של אלישע שפירא
נכתב בתאריך
27/10/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו