עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות

קטנות קיבוציות

מאת אברהם שרון, 26/10/2014

 

מצער להיווכח כי ישראל הופכת להיות ברירת המחדל עבור רבים וטובים, אשר מתקשים לראות בה את המקום שבו יבנו בית ומשפחה ויחיו בה חיים טובים וראויים

 

השיתופיים

הקיבוצים השיתופיים הם מיעוט. זה מיעוט שאינו בטל - ודאי לא זניח. חלק מהקיבוצים נמצאים ב"תהליך" של בחינת "אורחות חיים", וסביר להניח שעם הזמן תיטה בהם לשון המאזניים לטובת דורשי השינוי. הם יופרטו וייגרעו, כמשוער, מרשימת הקיבוצים השיתופיים. אבל יש במיעוט הזה קיבוצים, אשר מצבם הכלכלי המצוין מאפשר להם להמשיך להתנהל, ודאי בהסכמת רוב ניכר ומוצק של חבריהם, במתכונת המסורתית, השיתופית. מה אפשר ללמוד מזה? תלוי באיזה שיעור רוצים להשתתף: אפשר ללמוד על כוחו של הכסף להסות, גם אם לא להשתיק, קולות שעלולים לסדוק את החומה הבצורה של השיתוף; אפשר ללמוד על נטייתם הטבעית של בני אדם לא לחולל שינוי כל עוד לא חל שינוי מבני או תודעתי מהותי המחייב שינוי; אפשר ללמוד על כך שבקיבוץ עשיר הפיצוי על הוויתור של המצדדים בהפרטה על מימוש רצונם מאפשר להם להמשיך לחיות בשקט, בביטחון וברווחה גם בקיבוץ השיתופי. שיעורים שונים עשויים ללמוד מהמשך קיומם של קיבוצים שיתופיים גם חברי קיבוצים מופרטים. אלה ואלה, השיתופיים והמופרטים, עשויים ללמוד שיעור משותף: שיקולי הכדאיות הרווח וההפסד אינם רק כספיים. כסף זה לא הכול בחיים. יש בהם גם זהב.

 

מדינת כל פעריה

הפערים הבלתי נסבלים "הבלתי אפשריים" לכאורה (הם אפשריים, עובדה: הם שרירים וקיימים וממשיכים להיפער, עמוק ורחוק אל מחוזות אי-השוויון) בין מי שלא יודעים מה לעשות עם הכסף שברשותם לבין מי שאין להם די כסף לרכישת מוצרים בסיסיים הופך להיות מאפיין קיומי מובהק של ישראל. הוא יוצר שיח ציבורי, שבו הצהרת כוונות (ואף התהדרות בהן) של אנשים צעירים לרדת מהארץ ולהתחיל חיים חדשים באחת מהארצות מעבר לים נשמעת טבעית, מובנת, לגיטימית. היורדים אינם "נפולת של נמושות", כהגדרתו אותם, בשעתו, של ראש הממשלה, בשעתו, יצחק רבין ז"ל, הגדרה מיותרת, מעליבה ואומללה. יש בהם מי שעשויים להיחשב על פי כל אמת מידה - מלח הארץ ושאר התבלינים המוסיפים לה טעם. מצער ועצוב להיווכח כי ישראל הופכת להיות ברירת המחדל עבור רבים וטובים, אשר מתקשים לראות בה את המקום שבו יבנו בית ומשפחה ויחיו בה חיים טובים וראויים.

 

הצריף הישן

בזיכרונו של כל אחד מאתנו עומד בקצה הקיבוץ צריף ישן. עם השנים הוא התרוקן, התרפט, התיישן. הוא עומד כגל עד לימים של פעם, כשהוא היה שימושי. חיים שקטים ואפורים רחשו בו. מישהו עבד בו או ניגן. לימים הוא נסגר. דלתו נפרצה. סקרנים חיפשו בו מה שמלכתחילה לא היה להם סיכוי למצוא בו. מהצריף הישן נשארו כמה קרשים טחובים, אכולי-מים, זיכרון וגעגוע. אולי עד סוף השורה הזו הוא ייהרס. כף גדולה של שופל תהפוך את שאריתו ללא-כלום. על חורבותיו ייבנה בית.

 

קליעה למטרה

פספסתי את כל הכדורים במחסנית. כשניגשתי אל מטרת הדמות נוכחתי לדעת, כי כל הכדורים שלי נורו לשווא, לריק, אל ההרים.. הפספוס אישר לי את מה שידעתי מראש: אני נמנה עם מי שנועדו להחטיא.

 

מתוך "הזמן הירוק"

 

למאמרים של אברהם שרון
נכתב בתאריך
26/10/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו