עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות

קטנות קיבוציות

מאת אברהם שרון, 12/10/2014

 

רוחב הלב שלה היה רחב מספיק כדי לכסות את כל חלכאי העולם ונדכאיו בכיסוי דק ועדין של חמלה. הצניעות שלה כבשה אותי בפשטותה

 

גם האיתן והיציב שבבתים הוא, ביסודו - גם אם לא ביסודותיו - סוכה נופלת. אף כי יש בו מרחב מוגן, הבית כולו לא יכול להגן על דייריו מפני פורענויות שונות. נוכח נתוני העוני המחפיר שבו שרויים חייהם של מאות אלפי תושבי המדינה, אשר זה מכבר ייתכן כי מספרם חצה את המיליון (אחד או אחדים), מצחיק, מכעיס ומעליב גם יחד לחשוב על בית של אדם כעל מבצרו, כאשר הולך ורב מספרם של החולמים להגיע לבית ולהתגורר בו לבטח.

 

רינה

יותר מכול, אני זוכר מתקופת הלימודים שלי לא את החומר הלימודי, שאת רובו ככולו שכחתי זה מכבר, אלא את היחס החם, החומל, האימהי, שהעניקה לי רינה, בעלת הבית שבו שכרתי בשעתו, חדר קטן וחם. רינה דאגה שאקפיד על ארוחות ועל מנוחות; שלא אתאמץ יותר מדי. עם הזמן ייחדה לי את החלק הכי ערני מהזמן הפנוי שלה, שהיה כל הזמן שבעולם, כדי להכין לי את המאכלים האהובים עליי. מעודי לא הכרתי אדם פחות מתחשבן ממנה. רוחב הלב שלה היה רחב מספיק כדי לכסות את כל חלכאי העולם ונדכאיו בכיסוי דק ועדין של חמלה. הצניעות שלה כבשה אותי בפשטותה, באותו אופן ובאותה מידה שבהם ניתן להפוך את המשפט ולנסחו כך: הפשטות שלה כבשה אותי בצניעותה. מאחר שנישאתי בתקופה שבה עדיין לא היה מקובל להתחשבן ולהביא כסף, היא העניקה לי בחתונתי את אחד הציורים היותר ענוגים שראיתי בחיי וזה 27 שנים הוא תלוי בביתי, אות וסימן ועדות לאישה הנפלאה הזו, ולצערי, זה שנים לא מעטות, גם כזיכרון אחרון. יש אנשים שנושרים מחיינו כעלים בעונתם, ויש כאלה שהופכים חלק בלתי נפרד מהחומרים המדשנים את האדמה, שבה מצמיח שורש חיינו את גזע עץ הגעגועים. רינה הייתה ועודנה ציפור הנפש שלו, שלי.

 

בין סוציאליזם לקפיטליזם

הקפיטליזם משעמם, אנוכי. הוא גס, אלים, דורסני. אין בו סודות. הוא חסר השראה. ייתכן כי גם היפוכו, הסוציאליזם, כבר "לא משהו", אבל גם אם אחפש, בעיון ובקפידה, במילון העברי המרוכז של אברהם אבן שושן, מילים הולמות לתיאורו, ספק אם אמצא מילים שניתן להשוות את מידת השלילה שבהן ואת עוצמתה למילים שבאמצעותן ניתן לתאר את הקפיטליזם, אשר רובנו ככולנו הפכנו זה מכבר לעבדיו ולשפחותיו.

 

מוקי צור

הציבור מתבקש באחרונה להגיש מועמדים לפרס ישראל, שיחולק ביום העצמאות הבא. מוקי צור הוא מועמד מתאים, ראוי, מכובד. היסטוריון מחונן, מספר סיפורים כובש, מורה ומחנך, ידען מופלג במקורות ישראל. מגיע לו פרס על מפעל חייו המגוון - מפעל אנושי של איש אחד, של אישיות אחת. אם נדרשת הוספת קטגוריה למקבלי הפרסים, יש מקום וטעם לשקול להעניק לו פרס ישראל על יופי. במשך עשרות שנים מסתובב באוטובוסים, במוניות ובטרמפים, נע ונד מקצה הארץ עד קצה, מה שהוא עושה טוב יותר מכל אדם אחר במקומותינו הוא להרבות יופי בחיינו.

 

מתוך "הזמן הירוק"

למאמרים של אברהם שרון
נכתב בתאריך
12/10/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו