עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים - שנת שמיטה כמשל

אדום מבפנים - שנת שמיטה כמשל

מאת עזרא דלומי, 1/10/2014

 

כמה תעתועי כאילו וקריצות עין יש סביב שנת השמיטה. כמה מעקפים שהם כמעט מצווה הכרוכה בעבירה. כמה כסף ילך לבד"ץ כדי שייתן, או לא ייתן כשרויות, כל מיני היתרי מכירה ועוד מיני פטנטים שחלקם מלווים בתעשיית מזומנים אדירה

 

גדלתי בבית מסורתי. אבא עמד בראש בית הכנסת של הקהילה הבבלית בצפון הישן של תל-אביב. ההורים מילאו מצוות, אך לא כפו אותן. מה שקרוי "דרכיה דרכי נועם". הם לא אהבו שהלכתי לתנועה, הם לא הבינו מה זה קיבוץ שבו הכול של כולם ובה בעת של אף אחד, אבל קיבלו את זה.

 

בערב שבת, טרם הליכתי לקבלת שבת בקן התנועה, הלכתי לבית כנסת. לפעמים, כשלא התעצלתי לקום מוקדם, הייתי מגיע גם לתפילות של שבת בבוקר. האווירה הייתה ידידותית, פתוחה, לא מחמירה. חיבבתי את הניחוח הקהילתי. זה היה בתחילת שנות הששים של המאה הקודמת.

 

אחר כך, כשכבר חייתי בקיבוץ, הייתי מגיע לבית הכנסת לאירועים מיוחדים: מתחילת שנות השמונים לימי הזיכרון של אבא ובהמשך לטקסי עליה לתורה של הנכדים והנינים, שהקפידו לעשות זאת בבית הכנסת של סבא, גם הרבה שנים אחרי לכתו. בעצם, עד היום.

 

משהו מההקפדה בבית דבק בי בהגיעי לקיבוץ. בקבלת שבת ראשונה הגישו אחרי העוף קפה בקנקן גדול וחלב בקנקן קטן למי שרצה "לערבב". חשתי רתיעה, כמעט צמרמורת. עם הזמן זה עבר. ברומא התנהג כרומאי.

***

בתקופה שמכבי תל-אביב בכדורסל שלטה במדינה, ארעה לי תקלה עם בית הכנסת. כתבתי, ב"דבר" כמדומני, מאמר המשווה בין פס היצור לגיורים שהונהג עבור שחקני מכבי תל-אביב - כדי להכשירם כישראלים, באופן שיאפשר הבאת עוד שחקנים זרים - למול תהליך הגיור הארוך והקשה שעוברים המתנדבים בקיבוצים. הכתובת לטענות הייתה הרב שלמה גורן שמשל אז בכיפה ביד רמה.

 

כמה ימים לאחר פרסום המאמר הגעתי לאירוע כלשהו בבית הכנסת. שמעתי את הלחישות מאחורי גבי. "זה הבן של דלומי". עד שמישהו ההין ופנה אלי בטון נוזף: "איך כותבים דבר כזה על הרב, זה לא מכבד את אביך".

 

אחר כך, בטקס עליה לתורה של בן משפחה, ארעה תקלה שניה. חתני שבא אתי, שילב לפי תומו את רגליו, כשכף רגל אחת פונה קלות כלפי התקרה. זה כמובן אסור, לא זוכר לפי איזה כלל. הבעיה הייתה בזעם שהדבר עורר בקרב הסובבים, זעם קצר רוח, בלתי מתחשב. זעם שגרם לו לומר לי: "זהו, זאת פעם אחרונה שאני בא לכאן... עד ששכנעתי אותו לבוא.. דרכיה, דרכי זעם.

 

בפעם האחרונה שפקדתי את בית הכנסת, גיליתי כמה הפוליטיקה חדרה לתוכו. פוליטיקה שלא הייתה בו בעבר. עלוני מפלגות, קריאות ל"מסע התעוררות", רב שנושא דרשה חציה פוליטית, שפעם לא היה שם.

 

לאלה נוסף הפולחן: נישוק הציצית והסידור, בעיקר של הצעירים, הוא כמעט ארוטי, הקידות הרבה יותר קופצניות, ההחצנה של הלבוש, עם ציציות מחוץ לבגד, המגיעות עד הברכיים. הסמלים והטקסים הולכים ומנצחים את המהות.

 

בערב סליחות שהייתי בו לפני כמה ימים בירושלים, הנשים הגיעו לבית הכנסת דרך כביש נפרד. מרחק הליכה רב. ממקום מושבן אין קשר עין עם אולם התפילה, הן מסתפקות במסך וידאו.

 

***

ועכשיו שנת שמיטה. כמה תעתועי כאילו וקריצות עין יש סביב שנת השמיטה. כמה מעקפים שהם כמעט מצווה הכרוכה בעבירה. כמה כסף ילך לבד"ץ כדי שייתן, או לא ייתן כשרויות, כל מיני היתרי מכירה ועוד מיני פטנטים שחלקם מלווים בתעשיית מזומנים אדירה. רק לדבר אחד, אולי הכי חשוב שיש בשנת שמיטה, לא נמצא פטנט וכנראה לא יימצא: שמיטת חובות. לאדמה יתנו לנוח, לבעלי חוב - לא. איכשהו לציוויים ביהדות, הקשורים לצדק חברתי - שנת שמיטה, שנת יובל, איסור לקיחת ריבת נשך - לא נמצאו סידורים שיאפשרו את קיומם, או לפחות את חלקם.

 

בשנות התשעים של המאה שעברה, כשהשתוללו כאן ריביות אסטרונומיות בימי הנגיד יעקב - תיק חליפות יוקרתי - פרנקל, אמרתי לבנקאי דתי שהכרתי שמדובר בריביות נשך שהתורה אוסרת. מה הוא ענה? "בבנק קוראים לזה רווחים, לא קוראים לזה ריבית". אחלה טריק.

 

כתוב: "שבעים פנים לתורה". בתקפותנו, כך נראה, אנחנו עדים לפניה הפחות יפות.

 

מתוך "הזמן הירוק"

 

למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
1/10/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו