עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (61)
 

לאן מכאן (61)

מאת חן יחזקאלי, 29/9/2014

  

דע את מקומך, אך אל תפנים

   

בשבת נסענו לפסטיבל "טעם הכפר" בג'וליס. יום שלם של הסתובבות בין דוכני אוכל ותכשיטים, מוזיאון המורשת הדרוזית, קפה מתוק, קפה מר ואנשים לבביים, הסתיים במופע מחול כפול של להקת המחול הדרוזית, ואחריה להקת המחול הצ'רקסית. לפני המופע היה שם מישהו שהעלה לאוויר מין מצלמה עם הליקופטר מיניאטורי עם ארבעה מדחפים על שלט רחוק, אבל הוא איבד שליטה והמצלמה עפה מעבר למתחם המתנ"ס, התחככה בברוש הגדול שמאחורי הגדר, התנגשה בקיר הבית שממול ונפלה על הקרקע. מאור בני האהוב נהנה מכל היום, אבל הכי הוא נהנה מן ההליקופטר.

 

אני עצמי עזבתי את האירוע ברגשות מעורבים. מצד אחד, נעים לגלות כמה הדרוזים בישראל אוהבים את ישראל: מצד שני זוהי אהבה מתרפסת. מצד אחד, טוב לראות כמה הם גאים במורשתם: מצד שני, הנוקשות שבה הם כופים את מורשתם על ילדיהם, במיוחד על הבנות, מזעזעת. פרט לכך הם מתכחשים לחלק חשוב במורשתם - הוא השפה והתרבות הערבית. ואכן הדרוזים בישראל נוהגים לומר על עצמם כי אינם ערבים. מצד אחד, הלבביות והג'נטלמניות שלהם, משובבות נפש: מצד שני הם דבקים בהשקפה סקסיסטית קיצונית. מצד אחד, משמח ללמוד כמה הם פתוחים לסביבה, הן מבחינת לימודים גבוהים והן מבחינת קריירה: מצד שני, הם נותנים לילדיהם חינוך אינדוקטרינרי קיצוני על מנת לוודא שהם לא יסטו ימינה או שמאלה מן המנהגים של עדתם, ושבשום מצב, אבל בשום מצב, לא ימצאו לעצמם זיווג מחוץ לעדה.

 

נהוג לומר כי הדרוזים מדגימים את הרב-תרבותיות של ישראל. אבל הרב-תרבותיות של ישראל היא קלישאה: אנחנו בעד שתהיינה הרבה תרבויות בתנאי שכולם ידעו את מקומם. והדרוזים, ברוך השם, יודעים את מקומם. יש אנשים שחושבים שזה מקסים. אותי זה מדכא. ההבחנה היא בין רב-תרבותיות כמצב (multi-cultural) לבין רב-תרבותיות כאידיאולוגיה הרואה במצב זה דבר רצוי (multi-culturalism), שיש לעודדו ולטפחו. ישראל מאופיינת על ידי הראשון, והיא מתגאה בשני.

 

המאפיין המרכזי של המדינות הרב-תרבותיות אינו ריבוי התרבויות, אלא היחס המקובל בהן לריבוי התרבויות: מעודדים כל תרבות להתגאות במורשתה אך לא להסתגר בה. זה למה שבדמוקרטיות המערביות מערכת החינוך הפורמלית היא ממלכתית, שפירושו שבני ובנות כל העדות לומדים שם יחדיו לפי תכנית לימודים אחת משותפת לכולם, ואילו את החינוך העדתי משאירים למוסדות הקהילתיים, למתנ"סים, לבתי הספר של יום ראשון וכדומה. בישראל, לעומת זאת, אין חינוך ממלכתי, וזה מתבטא בכך שישנם זרמים נבדלים רבים, כל עדה - או תרבות, או דת וכולי - והזרם שלה, והשם "החינוך הממלכתי" הוא לא יותר מאשר שמו של אחד הזרמים! ולכן, לא רק שאין חינוך ממלכתי, אלא שהדרך בפני קיומו של חינוך ממלכתי חסומה על ידי העובדה שיש חינוך ממלכתי ועוד איך, מה היחזקאלי הזה מבלבל את המוח.

 

אולי הדרך הטובה ביותר לסכם את האידיאולוגיה הרב-תרבותית היא זו, שהיא מציבה למדינה ולאומה אתגר כפול: אחדות וריבוי בו זמנית. האתגר הוא לכלול את כל התרבויות, או הזהויות המובחנות בתוך זהות לאומית אחת, הכוללת את כולן מבלי לדרוש טשטוש ההבדלים ביניהן, ומבלי להקציב לאף אחת מהן "מקום". היטיב לבטא השקפה זו הסוציולוג הבריטי ממוצא פקיסטני טאריק מודוד (Tariq Modood) שאמר כי בבריטניה הרב-תרבותיות אינה מגמה המנוגדת לזהות הלאומית הבריטית, אלא היא מרכיב מרכזי באותה זהות.

 

ברוח יום כיפור אני מבקש לסיים את רשימתי בבקשת סליחה מן הדרוזים, ומכל עדה בישראל, על כי אני - דרך נציגיי בשלטון - דרשתי ודורש מהם לדעת את מקומם. זה מעליב. וגם ממך מאור בני האהוב: אנא סלח לי, כי גם ממך אני דורש זאת, לעיתים. ואנא המשך שלא לדעת את מקומך. ואם אין ברירה וחייבים לדעת את מקומך אז בסדר, תדע את מקומך, אבל רק אל תפנים. כי כשאתה מפנים את ידיעת מקומך, אתה אבוד.

 

למאמרים של חן יחזקאלי
נכתב בתאריך
29/9/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו