עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות / אני? סבא?

קטנות קיבוציות / אני? סבא?

מאת אברהם שרון, 22/9/2014

 

בקרוב אצטרף למועדון אשר איש אינו שואל אותך אם אתה רוצה להימנות עם חבריו - מועדון הסבאים

 

בעוד שבועות אחדים אהיה סבא נולד.

*

אני? סבא? הצחקתם אותי. הצחקתי אתכם. כן. עוד טיפה אהיה סבא. סבא אברהם. לפני ארבעים שנה, בקירוב, כתבתי ספר לילדים, אשר השורה הפותחת בו היתה "בעוד ארבעים שנה, כשאהיה סבא". "40 שנה חלפו בטיסת נדנדות", כמאמר המשורר. בעוד שבועות אחדים אצטרף גם אני אל מועדון הסבאים, מועדון אשר איש אינו שואל אותך אם אתה רוצה להימנות עם חבריו. איש לא מיידע ואינו מעדכן מה הן ההטבות והזכויות אבל גם בהעדר יידוע ועדכון אתה יודע היטב מה הן החובות שיחולו עליך. חובות שכל כולן זכויות. לפני ארבעים שנה ראיתי בעיני רוחי את עצמי סבא ישיש, רועד על מקל ההליכה או על ההליכון המקל, מחרחר ריר. עוד טיפה אהיה סבא ואף שנובטים בי כבר ניצניה של הזִקנה יזרמו עוד כמה טיפות בנהר השוצף של הזמן עד שאיהפך לאיש הזה שדימתי עצמי מתגלם בצלמו ובדמותו, דמותי.

 

*

סבא? אולי, לכל היותר ילד מזדקן. לא גילו לי כי אפילו ילד עשוי להיות ביום מן הימים סבא, והנה ימים באים וגם אני בא בימי הסבים והסבתות. האם להיות סבא פירושו לחוות "הורות שנייה"? האם הסבאוּת מאפשרת השתתפות במקצה שיפורים של היות הורים? שאלות שעוד מעט אקבל תשובות עליהן.

 

*

היותי סבא תעמיד אותי באתגר החשוב ביותר שהחיים עשויים לזמן למי שזוכים להגיע להיות סבים - אתגר הנתינה. "תפילתי דבר איננה מבקשת, תפילתי אחת והיא אומרת הֵא לך", כתב בשעתו נתן אלתרמן. אכן, אין מבחן אנושי מאתגר ומרגש יותר מאשר מבחן הנתינה, זו אשר מגולמת ביפה ובזכּה שבתפילות.

 

*

תודה, לילכי, שזיכית אותי בזכות לתת. תודה שהענקת לי לחוות את הנתינה כחסד. אהיה , כמשוער וכצפוי, סבא רך כפי שהייתי אבא רך, עשוי מרשמלו ודמעות. ייתכן שלא תמיד אקלע למטרה, ודאי ארבה להחטיא, אבל גם אם וכאשר אעשה זאת, דעי כי פספוס של סבא הוא סוג של קליעה למטרה. הוא אינו החטאה.

 

*

סבא אינו בהכרח איש זקן אבל סבא ודאי כבר אינו ילד. זה כן. דילגתי על שלב "המבוגר האחראי", אולי משום שהאחראית בביתנו היא אשתי, אבל ל(אנחת) רווחתי, סבא, אם אני מבין נכון, לא אמור להיות אחראי אלא בעיקר לפנק, לשעשע ובאופן בלתי נמנע להיראות מגוחך. האמת? תפוּר עליי.

 

*

כל כך הייתי רוצה להבטיח לך, נכדי היקר (ראש וראשון לשושלת המתחילה עם לידתך) יונה. לא מהחנות, לא מהגלויה. לא מפלסטיק. לא מהאשליות של השמאלנים ההזויים, עוד מועדון שאני נמנה עם חבריו. יונה ממשית. יונה כפשוטה. כן, עם עלה של זית. עם הסמל ועם הדימוי. ואת יורשה לי לסיים בהבעת משאלה- אבקש לך רק זאת: שלעולם לא תראה יונה מגואלת בדם, מתבוססת בגסיסתה. תודה שאתה בא לעולם ועם בואך - שנינו נולדים. יש תקווה.

מתוך "הזמן הירוק"

 

למאמרים של אברהם שרון
נכתב בתאריך
22/9/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו