עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (60)
 

לאן מכאן (60)

מאת חן יחזקאלי, 21/9/2014

  

שנה של תקווה לעתיד טוב יותר

כבר סיפרתי לכם איך מאור בני האהוב מחליף שמות וזהויות תדיר. לפעמים הוא חיית פרא, לפעמים חיית מחמד, לפעמים גיבור על, לפעמים דמות מסדרת טלוויזיה, ולפעמים... בעצמי לא אדע מי או מה.

 

המשוררת זלדה אמרה פעם - לכל איש יש שם. כלומר זהות. מעטים שמים לב לכך שהרעיון של השיר שלה הוא ההיפך ממה שנאמר בכותרת: כי בשיר היא אומרת שלכל איש יש לא רק שם אחד אלא המון שמות, כלומר זהויות, כמו שאמר הסוציולוג וההוגה הגרמני גאורג סימל כמעט מאה שנה קודם. זלדה מונה בשיר שלה רק 18 זהויות שונות, אבל ברור שהיא הייתה יכולה להמשיך.

 

תמיד חשבתי ששאלת הזהות חשובה. כבר כשעמוס עוז אמר לפני יותר משלושים שנה שהשאלה החשובה אינה מה נעשה אלא מה נהיה. אני יודע, זה טריוויאלי: מה נהיה קובע מה נעשה. אבל גם להיפך: מה שנעשה קובע מה נהיה. לכן אולי השאלה החשובה היא לא מה נעשה או נהיה, אלא מה אנו רוצים לעשות או להיות. דבר אחד בטוח: מה שנהיינו, ומה שאנחנו עושים, זה לא מה שרצינו. גם אלה שאומרים שזו לא אשמתנו - אלא אשמת החמאס, או המתנחלים, או הדתיים, או הממשלה - מודים בכך, לפחות במשתמע: כי אם אנחנו הננו ועושים בדיוק מה שאנו רוצים להיות ולעשות, אין צורך לחפש אשמים.

 

אני משער ששאלת הזהות החשובה ביותר היא שאלת הזהות הקיבוצית, כלומר השייכות, או הסולידאריות: היא הינה אחד הכוחות המניעים החזקים ביותר. למשל אפשר לומר שזה שאני מרכיב משקפיים זה חלק מן הזהות שלי, אבל זהו חלק חסר חשיבות, כי איני חש שום שייכות או סולידאריות לציבור מרכיבי המשקפיים; אבל אם יום אחד יתחילו מרכיבי המשקפיים להירדף, או אפילו אם רק תהיה עלייה דראסטית במחירי המשקפיים, אז זה ישתנה. עדיין אהיה מרכיב משקפיים, אבל תהיה לכך משמעות חדשה. זה בדיוק מה שקרה לזהות היהודית. עצם המשמעות של "היות יהודי" השתנתה פעמים רבות כל כך: עם מתן תורה, עם הרציחות ההמוניות של יהושע בן נון, עם החורבן, עם החסידות, עם ההשכלה, עם הריאקציות מפנים ומחוץ, עם הציונות, עם השואה ועם הכרזת העצמאות. בכל פעם שכזאת השתנתה התשובה לשאלה: מיהו הציבור הזה שאני משייך את עצמי אליו כשאני אומר, "אני יהודי"?

 

מיהו הציבור הזה שאני משייך את עצמי אליו כשאני אומר, אני יהודי? וכשאני אומר, אני ישראלי? וכשאני אומר, אני אדם? מהי אחריותי כלפי כל אחד מציבורים אלה? מה אעשה בעניין ההתנגשויות ביניהם? שהרי, כאשר מישהו מכל הציבורים הללו פוגע במישהו אחר מאותם ציבורים, הפגיעה היא בי. וכשהוא עושה זאת בשם אותו ציבור הריהו מבייש את הציבור שהוא עושה זאת בשמו, וממילא גם אותי. כיצד אוכל לעזור להשכין שלום ביניהם, וממילא, בליבי? אני יכול להכריז, למשל, שהחמאס אינם בני אדם ושאנשי "תג מחיר" אינם לא יהודים וגם לא ישראלים, אבל זה לא מספיק. או אולי עליי לשאול, לפחות זאת: כיצד אתנקה מן הבושה?

 

אולי כך: אתנקה מן הבושה, לפחות קצת, על ידי כך שאדבר ביושר. למשל, כשאומר שאני חלק מן הציבור שקוראים לו "העם היהודי", לא אוסיף "שישראל היא מדינתו", שהרי הטענה שישראל היא מדינתם של כל היהודים בעולם אינה אמת, שהרי רוב היהודים אינם רואים בה מדינתם והיא אינה רואה בהם אזרחיה. לכן, כאשר ישראל עושה דברים בשם היהודים אזעק ואומר, יומרתה של ישראל לייצגני, כיהודי, פוגעת בי, כיהודי. וגם אזעק ואומר, ישראל אמורה לייצג אותי כישראלי, ולכן סירובה לייצגני כישראלי פוגע בי פעם נוספת, כישראלי. וגם אזעק ואומר, כאדם, שבהתכחשותה של ישראל לציבור שהיא אמורה לייצג, וביומרתה לייצג ציבור שבאמת היא אינה מייצגת, הריהי נעשית מדינת הפקר, וממילא היא פוגעת בערכים המוכרים כאוניברסאליים, וממילא היא פוגעת בי פעם שלישית, כאדם.

 

הלוואי שתהיה השנה הבאה עלינו לטובה שנה שבה נכיר כולנו בזהותנו המשותפת כאזרחי ישראל, ונתלכד כולנו לכונן את ישראל מחדש להיות המדינה השייכת והמחויבת לכולנו, ושכולנו שייכים ומחויבים לה: בדתות שונות, באמונות שונות, באורחות חיים ובהשקפות שונות, אך בלב סולידארי אחד; לחזק את כוחה של ישראל להגן עלינו מפני אויבינו; לדרוש ממנה לנקוט יוזמת שלום על מנת שלא נצטרך עוד לכוח זה; להפכה למדינה שוויונית יותר, מתוקנת יותר, דמוקרטית וצודקת יותר; ולייצר תקווה לעתיד טוב יותר לכל בנינו ובנותינו; וגם לך, מאור בני האהוב.

   

למאמרים של חן יחזקאלי
נכתב בתאריך
21/9/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו