עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (59) - אנו לא הולכים לשום מקום
 

לאן מכאן (59) - אנו לא הולכים לשום מקום

מאת חן יחזקאלי, 16/9/2014

  

נהיה סובלניים לכל הנוסחאות, רק שלא נתחפר בעמדות. במקום להתחפר, יש לדון

 

כשמאור בני האהוב בא אלי בהתרגשות גדולה, דווקא אז, כשכל כך חשוב שאשמע ואבין את דבריו, דווקא אז זה בלתי אפשרי. אז אני אומר לו: מאור בני האהוב, אני כאן בשבילך. תירגע קצת, תנשום קצת, ואז תנסה שוב. אני לא הולך לשום מקום.

 

בשבועות באחרונים ניסיתי לפעול לפי עצתי. הרגשות סביב המתחולל בעזה וסביבה סערו, כולל אלו שלי, ולא הייתי יכול לדבר ברורות, וגם אילו יכולתי, ספק אם היה מי שישמע. אז חיכיתי. אבל גם עכשיו: בישראל אין שומעים. אין נשמעים. אין משוחחים. יש מנפנפים בנוסחאות. ואפילו האמירה שבישראל אין משוחחים אלא מנפנפים בנוסחאות – אפילו היא נוסחה, ואני עכשיו מנפנף. נראה מוסכם על כולם כי אין טעם לדבר ואין מה לנסות אפילו, כי אין עם מי. אנשי הימין מסכימים כי אין עם מי לדבר בקרב הפלסטינים, אנשי השמאל מסכימים כי אין עם מי לדבר בימין, וההנהגה אינה מדברת נקודה.

 

גם אזרחי ישראל הלא יהודים שותקים בשתיקה רועמת. במהלך כל מבצע "צוק איתן" לא נשמע קולם.

 

נראה שהיה פה שיתוף פעולה: גם התקשורת הדירה אותם, וגם הם שתקו מרצונם. התמונה שנוצרת היא כי לא רק שאין עם מי לדבר אלא גם אין על מה או למה: כולם מחולקים למחנות, ועמדתו של כל מחנה בכל עניין ידועה, ולכן, ברגע שיודעים לאיזה מחנה אתה שייך יודעים את כל מה שיש לך להגיד ולמה, ואם אין יודעים לאיזה מחנה אתה שייך אז ברגע שאתה פותח את פיך זה מתברר, ואם זה לא מתברר אז זה לא מעניין: כי מי שאינו שייך לשום מחנה אינו קיים.

 

אמנם יש מקום ליצירתם של מחנות נוספים, אך תמיד במסגרת הטרמינולוגיה הקיימת: למשל, אם יש ימין ושמאל אז אפשרי מרכז. אם יש דתיים וחילוניים אז יש מקום גם לדתיים פרו חילוניים ולחילוניים פרו דתיים. ואותו הדבר עם ערבים ויהודים וכן הלאה. וזה נותן תחושה שלמעשה כל השטח מכוסה, ואין דעה שאין לה ביטוי, ואין השקפה שאין לה מחנה. וזה בלוף גמור, כי כל מה שזה עושה זה לתת לגיטימציה לאנשים לא לדבר ולא לשמוע: אם אתה מן המחנה שלי אז ברור שאנחנו מסכימים ואז אין צורך לדבר, ואם לא אז ברור שלא, ואז אי אפשר לדבר. ואפילו אותם שדוגלים בזכותו של כל מחנה לאמונתו - ל"נרטיב" שלו - שהם כביכול הכי מתקדמים ונאורים, למעשה מתכוונים שכל מחנה צריך לדבוק בדעותיו, ושלא יהיה שום דיון, שום ניסיון משותף לחתור אל האמת.

 

נניח שיהיו בינינו מספר אנשים שמוכנים לנסות חלופה זו: לדבר על הדברים. כן, גם בקרב חבורה זו יושמעו נוסחאות, ואיתן גם נוסחאות נגדיות - אין דרך להימנע מזה - אבל במקום להניח לדברים בכך, נדון בהם. למשל, נניח שזה נכון שאין עם מי לדבר: מה ניתן לעשות? כיצד ניתן לעשות שיהיה עם מי לדבר? נכון, החמאס חתום על קריאה לחיסולה של ישראל: כיצד ניתן לחסל את החמאס? אולי זה נכון שאין ניתן לחסל את החמאס: כיצד ניתן להפוך אותו לשולי ולא רלבנטי? נכון, צריך לתקוף את הטרור בתשתיותיו: אך נכון גם שמשקל חשוב בתשתיות אלו יש לתמיכה הציבורית בארגוני הטרור, שהורתה בייאוש מר. כיצד מייצרים תקווה? כיצד מושכים את שטיח הייאוש המר מתחת לרגליהם של ארגוני הטרור? נכון: המתנחלים הם אויבי השלום: אך נכון גם שהם נדחפים לכך מכורח הדפנסיבה שהם חשים מחויבים לה. למה הם חשים מחויבים לכך? כיצד ניתן לשחררם ממחויבות זו? נכון: ישראל אשמה בפשעי מלחמה. אך נכון גם שהיא עשתה כן בשל תחושה חזקה כי החמאס כפה זאת עלינו. במצב הנתון, מהן החלופות? נכון, לפלשתינאים אין נציגות למשא ומתן לשלום כי יש להן שתי הנהגות השרויות בעוינות הדדית. כיצד ניתן לעזור לפלשתינאים להגיע לידי אחדות מינימאלית, כזו שתאפשר משא ומתן? נכון, כל הבעיות הללו גדולות והמכשולים עצומים: כיצד ניתן לגייס את עזרת אומות העולם לעזור? נכון, לאומות העולם צרות משלהן: איזו יוזמה או תוכנית ניתן להציע שתעשה את זה שווה להן לבוא לעזור?

 

בקיצור: נהיה סובלניים לכל הנוסחאות, רק שלא נתחפר בעמדות, אלא נדון. נוסחה אחת אולי מוטב לא לקבל: שהמצב נמאס, ושאין להשלים איתו יותר, ושחייבים לשים לו סוף. כי זוהי נקודת המוצא שלנו, זו הסיבה לך שאנו מתכנסים ומתדיינים לכתחילה. ולכן מי שמדבר כך יש לומר לו כפי שאני אומר מאור בני האהוב: אנחנו כאן בשבילך. תירגע, תנשום, ותנסה שוב. אנו לא הולכים לשום מקום.

למאמרים של חן יחזקאלי
נכתב בתאריך
16/9/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו