עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות

קטנות קיבוציות

מאת אברהם שרון, 14/9/2014

 

גם בקיבוץ המופרט יש תחומים שבהם שותפות אינה רק ערך אלא גם ואולי בעיקר אינטרס

 

דג דק

בקיבוץ השיתופי חשתי כמו דג באקווריום. שקוף לכול. חשתי וחשבתי, כי יותר מאשר רואים אותי, רואים את הבועות שלי. לא אותי, אלא את בבואתי. את האופן שבו אני מפכפך. "יש הרבה דגים בים", אמר אבא ז"ל, מדגיש את המובן מאליו ובכל זאת מאפשר לי, בעצם הדגשתו, להרגיש את זכותי להיות שונה, אחר, נבדל. בקיבוץ המופרט אני חש כי האקווריום אטוּם יותר. אטימותו נוחה לי. מודה. כששואלים אותי "איפה אתה, לא רואים אותך", אני - רק דג דק (יהיו שיגידו דק רקק) - לא יודע מה להשיב, מצרף את שתיקתי אל שתיקת הדגים ומבעבע בשפה הדגית השגורה בפי את בועות חיי, חש עדיין, דגיג, אחרי כל השנים, טיפה חריג.

 

לחיים

לדעת רבים, הגיבור (הטראגי?) של מבצע "צוק איתן" הוא חיים ילין, ראש המועצה האזורית אשכול. הופעותיו התכופות בערוצי הטלוויזיה השונים, נמרץ, נחוש, תקיף, לא בוחל במילים קשות, שאותן ברר בקפידה והשמיע, קבל עם ועדה, חברי ממשלת הבובות וחברי הקבינט השערורייתי שלה, בכוונת מכוון, גרמו לרבים להעריך את מנהיגותו. לא אחת אפשר היה להתרשם שהוא לא סופר איש ולא עושה חשבון לאיש, להוציא את חברי היישובים ב"עוטף", שהוא הנציג שלהם ואת הדין וחשבון שלו הוא חייב רק להם. אני לא מכיר אותו אבל לוחץ את ידו בחום ואומר לו: פניך, חיים, הם פניה היפות והעצובות של כל מה שנכון וראוי להיאבק עליו.

 

שותפות - ערך ואינטרס

גם בקיבוץ המופרט יש תחומים שבהם שותפות אינה רק ערך, אלא גם ואולי בעיקר אינטרס. אף שעשיית חלק הארי של הדברים מוטלת על חברי הקיבוץ, ישנם, עדיין, לא מעט דברים שנעשים באופן משותף. זה לא השיתוף המגביל, הכובל, החונק לעתים, אלא השיתוף הנכון, הנבון, אשר לא מקשה אלא מקל. אפשר לחיות בשותפות ואפשר, בוודאי, בלעדיה. התשובה לשאלה מה עדיף היא תשובה שכל מי שנשאר בקיבוץ - בין אם מהשקפת עולם ובין אם מאינטרס - משיב עליה, הלכה למעשה, במקום ובזמן שבהם הוא חי.

 

השיירה נובחת והכלבים עוברים

עולם הפוך. תראו את הכלבים בני כלבים האלה: השיירה נובחת והם עוברים. מרחרחים, מחרחרים. הם אינם מחויבים ל"כלב נובח אינו נושך". כשהם משוטטים, נטולי רסן ובעלים, בחצר הקיבוץ, פוערים, ריריים, את לועותיהם, לא נותר לי לעשות דבר אלא להיראות בעיניהם כמי שאינו פוחד כלל. לבי, תסלחו לי, בתחתונים, שהרי לבו של כל מי שנתקף מורך לב מעצם הימצאות "כלב נובח אינו נושך" בסביבתו נחרד מעצם היתכנות מצב, שבו הכלב אינו מחויב לפתגם. הבעיה מוכרת מקיבוצים רבים, לרבות כאלה שיש בהם ועדת כלבים (!) פעילה. כלבים, כנראה, לעולם ישוטטו, משוחררים מכבלי ה"כלב נובח" ויאיימו בעצם נוכחותם. ודאי עליי. ונשאלת השאלה, חייהם של מי הם חיי כלב - של הנובחים או של הננבחים?

 

שורה תחתונה

בתולים - חושך על פני התום.

מתוך "הזמן הירוק"

למאמרים של אברהם שרון
נכתב בתאריך
14/9/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו