עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות

קטנות קיבוציות

מאת אברהם שרון, 31/8/2014

 

בילדותנו, הלשנה נחשבה לסוג של בגידה. מלשינים הוקעו, נודו והוחרמו, עד שהזמן שעבר הפקיע את הנידוי או פוגג את החרם

 

ילדה בעוטף

אני שולח לך מכתב בתוך בקבוק ומשיט אותו אלייך בים המשאלות. אני נותן לך יופי של חיבוק. אני לוחש לך שלא רק את, גם אני - שרחוק מהרעש של הפיצוץ המפחיד עד מוות - מפחד, וכי פחד כפול הוא קצת פחות מפחיד. זה יעבור, אני מלטף את שערך הרועד, זה יעבור, ילדה. יהיה טוב. תראי. ואני כל כך רוצה להאמין כי אני מתכוון, באמת ובתמים, למילים שאני אומר לך, ילדתי התמה, קודם בלב ואחר כך, בשקט, גם בדיבור, שהוא רק טיפת־קט גבוה יותר מלחישה. עצמי עיניים חזק־חזק ובפינה הימנית, התחתונה, בתוך החושך שאת עושה לעצמך, שם, שותק כתמיד, אני יושב וממתין לך, לבוא ולהיאסף אל זרועותיי לחיבוק מרגיע. כדי שבין זרועותיי תרגישי את החיים האחרים, ההפוכים כל כך מחייך העכשוויים, שהם רעים ומפחידים.

 

יאכטה

העינית האלקטרונית של דלת ההזזה בחדר האוכל של קיבוץ מופרט זיהתה אותי ופתחה עצמה לקראתי. על לוח המודעות הכמעט ריק היו שלוש מודעות בלבד. אחת מהן הייתה מודעה שהודיעה על פתיחת קורס משיטי יאכטות. הקיבוץ הזה רחוק מהים. ביום קיץ חם המודעה הזו נראתה הזויה כמו תעתוע, צובטת כגעגוע. ביני לביני תהיתי מי מחברי הקיבוץ הזה עשוי להיות קהל יעד פוטנציאלי למודעה הזו. תהיתי, האם אין קורסים חשובים ומועילים יותר מאשר הקורס המוצע, אשר למי שיש להם כל הזמן שבעולם (או, לפחות, מחציתו) וכסף פנוי למימון חלומות מפליגים, עשויים למצוא אותו מהנה ואולי אף מועיל לקראת הפלגת חלומותיהם.

 

שאכטה

בילדותנו, הלשנה נחשבה לאחד הדברים היותר מכוערים, נפסדים ובזויים. "מלשן" היה אות קין שנטבע לא רק על מצחו של המלשין אלא קועקע בדימויו. הלשנה נחשבה לסוג של בגידה. מלשינים הוקעו, נודו והוחרמו, עד שהזמן שעבר הפקיע אותם מנידוים או פוגג את החרם. שבתי בעיני רוחי אל האופן שבו נתפסה הלשנה כאשר ראיתי, לפני זמן קטן, נערים שמצויים בגיל שבו עישון ושתייה אלכוהולית אסורים. הם עישנו ושתו. מה הייתם עושים במקומי? מדווחים? שומרים את המידע ולא משתפים בו איש? אני לא מחנך ולא מטיף. אני לא שומר סף ולא שומר חומות. אני רק עובר אורח אקראי שהבחין בתופעה. עשיתי מה שתשעה - אולי יותר - מתוך עשרה אנשים, אקראיים ככל שיהיו, היו עושים. המשכתי ללכת, נשארתי בשלי.

 

ציפור קיבוצית

ציפור מנתרת על אדן החלון. ניתוריה דקים ושקטים. רגליה עשויות שתיקות. היא רואה אותי רואה אותה. היא השקט. האור. היא היעדר כל מחויבות. החופש הגדול של החיים. ציפור אחת באמצע היום. אדם יושב מול ציפור עומדת. לרגע אני מדמה עצמי במקומה. מה הייתי רואה אילו הייתי היא? מחשבה אנושית. מחשבת ציפור.

 

שורה תחתונה

הפחד עשוי מאותו חומר שממנו עשוי האומץ. ההבדל ביניהם הוא במינון. באותה לשון אדם מלקק פצעים וגלידה.

מתוך "הזמן הירוק"

למאמרים של אברהם שרון
נכתב בתאריך
31/8/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו