עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות

קטנות קיבוציות

מאת אברהם שרון, 25/8/2014

 

אורות רבים היו לנו, בילדותנו ובנעורינו, וכולם היו נכונים למקום ולזמן, בשעתם ובשעתנו

 

שיחה במונית

"המדינה הזאתי צריכה לבקש מהקיבוצניקים סליחה, אני אומר לך. האלה בעוטף עזה - הכול מגיע להם. מאז שבגין כינה אותם מיליונרים שמשתכשכים בבריכות השחייה הם נתפסו כגזלנים, וכל העסק הזה עם הבנייה שמציגים אותם כאילו הם השתלטו על אדמות המדינה. די. מספיק. אולי עכשיו, אחרי שכולם ראו מי יושב על הגבול, יחזירו להם את הכבוד שלקחו מהם במדינה הזאתי".

 

האור הנכון

לכל אחד נכון אור אחר. מקור האור תמיד אישי, עתים גלוי ועתים חשאי. כל קיבוצניק מכיר את השמש הקיבוצית (לא שמש העמים), זו שקפחה על ראשינו היחפים, שיזפה אותנו בבריכה, הזליגה את טיפות הארטיק על הגוף והכתימה אותו בחתימה מתוקה. שמש "אור התכלת עזה" - במירכאות ובלעדיהן. אבל היו גם מקורות אור אחרים, מוארים פחות, אשר האירו את האור נכון, מתאים ויפה: האור הרך, האחרון, לפני "עכשיו מכבים את האור"; האור החד, הראשון, שבא עם גערת המטפלת "בוקר אור, כולם לקום"; האור בצבע תה של תנור הפיירסייד, שעליו קלינו והשחמנו וחרכנו ולא אחת גם שרפנו את "הלחם הקלוי"; אור הפנסים הגחלילי ב"א"ש לילה"; אור האהבהבים רגע שהפך ללא אור. אורות רבים היו לנו, בילדותנו ובנעורינו, וכולם היו נכונים למקום ולזמן, בשעתם ובשעתנו.

 

מציתת געגועים סדרתית

אני זוכר אותה מבעד לגעגוע, ומתגעגע אליה מבעד לזיכרון. שנים לא ראיתי אותה. כמו שני סיבים אופטיים סמויים אנחנו שזורים לחוט שני. היא ואני. כרוכים זה בזה בעבותות הדקים של הסודות הכמוסים המשותפים רק לה ולי, מאז, בילדותנו, היו חיינו יפים ויחפים והעולם נראה גדול ורחוק והחיים בו אחרים. הייתי נותן מלוא חופניים מטבעות חסד שלא יסולא בפז, כדי לדעת מה היא חושבת עליו עכשיו מרחוק, מבחוץ.

 

ילד חוץ

מהשפה ולחוץ כינינו אותו ילד חוץ, כמו שנקראו כל מי שלא נולדו בקיבוץ. הוא לא היה ילד אלא נער, אבל כל הנערות והנערים שהגיעו אל המוסד החינוכי נקראו ילדי חוץ. היו שהשתלבו בחברה והיו שנותרו בשוליה, חשים מנודים, דחויים. נטעים זרים. אי-קבלתם לא נבעה מתכונות אופי או מכישורים, אלא מעצם העובדה שהיו חיצוניים (חוצניים?). זה לא היה קשור למוצאם, למראה שלהם, להשקפתם. זה לא היה קשור לכלום לבד מהקושי לקבל את מי שלא חלקו איתנו עריסה וסיר.

 

לאור היום, ובמחטף
הפוליטיקאים הציניים בכלל ויושב ראש ועדת הכספים ניסן סלומיאנסקי בפרט, העושקים את הקופה הציבורית, לחומסים ולגזלנים, המצביעים פה אחד בלבד, פיו של היושב ראש, ומעבירים אל ההתנחלויות הנכלוליות עשרות מיליוני שקלים - מוכיחים כי אין סף תחתון לציניות. רק חברת הכנסת סתיו שפיר, מפרש בודד המלבין את האופק השחור, מעזה לצעוק חמס נגד החמסנות המקוממת של הימין הקיצוני, המסוכן גם כשאינו אלים. אילו היה לי כובע, הייתי מסיר אותו בפניה.

 

שורה תחתונה

באותה לשון אדם מלקק פצעים וגלידה.

 

מתוך "הזמן הירוק"

 

למאמרים של אברהם שרון
נכתב בתאריך
25/8/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו