עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (58) - כלום לא יעזור
 

לאן מכאן (58) - כלום לא יעזור

מאת חן יחזקאלי, 24/8/2014

  

הנחת הקונפליקט הטוטאלי מחוזקת על ידי העובדה שבשני הצדדים מי ששוללים לחלוטין את זכויותיו של הצד השני - הם הנותנים את הטון

 

לפעמים, כשמאור בני האהוב כועס או פגוע, הוא מסרב להתנחם גם כשאני מבקש סליחה. "סליחה לא עוזרת" הוא אומר אז, וכשאני שואל: "מה יעזור?" הוא לפעמים משיב: "כלום לא יעזור".

 

בסכסוך הישראלי פלסטיני נראה כי כלום לא יעזור. ידיד שלי, עורך דין המתמחה במשא ומתן, אמר לי כי עיקרון יסוד בתורת המשא ומתן הוא זה, שכאשר הצד השני דורש דבר שאתה אינך מוכן לתת, אל תומר "לא" אלא תעלה את המחיר, או תציב תנאים שבהם תהיה מוכן להיענות לו לדרישה, בלי לדאוג מה הסבירות שהצד השני ייענה להם. שאלתי: מדוע אם כך אין ישראל והפלסטינים נוהגים כן? הוא השיב: זה בגלל ששני הצדדים מניחים שאם משהו טוב לצד השני ממילא הוא רע בשבילנו.

 

ההנחה הזאת, אמרתי לו, היא ההנחה שהקונפליקט טוטאלי, כלומר שלכל צד יש אינטרס עליון אחד ויחיד - להשמיד את הצד השני. הנחת הקונפליקט הטוטאלי מחוזקת על ידי העובדה שבשני הצדדים הקוראים להשמדת הצד השני או לשלילה גורפת של זכויותיו - "הקיצוניים" - הם הנותנים את הטון. קיצוניים שכאלה יש בכל מקום. לכן השאלה אינה זו, מדוע הם קיימים, אלא זו, מדוע הם הנותנים את הטון?

 

אני מבקש להציע תשובה: הקיצוניים נותנים את הטון משום שהם עקביים. הם מוציאים את המסקנות מן האתוס המקובל על כולם. האתוס הזה הוא שישראל היא מדינתה של האומה-דת היהודית ושהפלסטינים הם חלק מן האומה-דת-שפה הערבית. מאתוס זה עולה שהסכסוך הישראלי פלסטיני הוא בין שתי אומות-דתות אלו. ממילא זהו קונפליקט טוטאלי אשר יסתיים רק כאשר אחד הצדדים יחוסל לגמרי. המתונים, שאף הם דוגלים באתוס אומרים: "לא לכך כוונתנו". ממילא הם אינם עקביים. הם אומרים: "עקביות זה לא הכל בחיים". הם צודקים. אבל לפעמים עקביות זה הרבה מאוד. לפעמים היא גם כוח מניע, גם כוח מצדיק, וגם, ובעיקר, כוח משתיק דיון. למשל, כשבפקיסטן רצו להעביר חוקים המאפשרים חופש הדת והפולחן, המתנגדים אמרו שזה לא בא בחשבון כי השם של המדינה הוא "הרפובליקה האסלאמית של פקיסטן". חסידי חופש הדת אמרו שניתן לפרש את הביטוי "הרפובליקה האסלאמית" בדרכים שונות, מה שאמת, אבל זה לא עזר להם. העקביות ניצחה.

 

לפעמים אין לעקביות שום משקל. למשל יש מדינות שמוגדרות "מלוכניות" - ארצות השפלה, בריטניה, נורבגיה, דנמרק ועוד – והן דמוקרטיות לעילא ולעילא. בכל מדינה כזו יש "קיצוניים" שדורשים להיות עקביים ולהחזיר לבית המלוכה את סמכויותיו מקדם, אך הם אינם מהווים בעיה. למה? אולי זה בגלל ששם יש הסכמה רחבה שהמלוכניות היא לא באמת, היא מן דבר פולקלוריסטי אהוב שכזה, כמו סנטה קלאוס. לא צריך להתייחס אליו יותר מדי ברצינות.

 

אצלנו זה אחרת. אצלנו זה יותר כמו בפקיסטן מאשר בבריטניה. גם המתונים, היונים, שוחרי השלום ואבירי זכויות האדם, מתכוונים ברצינות לכך שישראל היא מדינתה של האומה-דת היהודית. למשל, מוקי צור ואהרון ידלין, שני אישים שאני אישית מעריך ומכבד, אמרו לי לא פעם שהם דוגלים בהמשך קיבוץ הגלויות של העם היהודי גם היום. הסופר א. ב. יהושע השמיע פעמים רבות תמיכה ברעיון הדתי-משיחי של סיום הגלות. רבים מביעים אהדה והערכה למפעל ההתנחלויות, כולל מקרב מתנגדיו, על ערכו החלוצי. וכמעט כולם קוראים לצבא הגנה לישראל "צבא העם" על מנת להדגיש בכך כי בישראל כל מי שאינו יהודי אינו חלק מן העם, אפילו לא הדרוזים והבדווים, שהם חברים של העם (הם משרתים) אבל לא העם. וכמעט כל הקוראים לאחדות העם מתכוונים רק ליהודים.

 

גם אצל הפלסטינים המצב דומה: הרעיון כי הם מהווים חלק מן האומה-דת-שפה הערבית אינו כמו רעיון המלוכה בבריטניה: אנשים מתכוונים אליו ברצינות גמורה. דורות על דורות של פלסטינים מחנכים את ילדיהם על האמונה כי אין לדרוש כל יוזמה מדינית מן ההנהגה הלאומית הפלסטינית, כי היוזמה המדינית תבוא רק כאשר האומה-דת-שפה הערבית תתלכד ותכריז על ריבונותה, ותבוא גאולה לפלסטין. וגם הם, כשקוראים לאחדות העם, מתכוונים רק למוסלמים.

 

במצב זה כולנו אנשי כהנא לכנסת או המדינה האסלאמית, גם אם נכחיש בכל הכוח; ונראה כי צודקים דבריו של מאור בני האהוב: כלום לא יעזור.

למאמרים של חן יחזקאלי
נכתב בתאריך
24/8/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו