עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אדום מבפנים / בקש סליחה

אדום מבפנים / בקש סליחה

מאת עזרא דלומי, 19/8/2014

 

טרם תפילה, הרב מציג את הרכש החדש במופע המזכיר את הכרוז במשחקים של מכבי: "נמצא אתנו רב סרן הא מחיל האוויר וסגן אלוף דא מגולני" ועוד. קהל המתפללים מבסוט והקצינים קמים וקדים. סליחות ב"אור החיים" בירושלים

 

בקש סליחה

 

לקראת הימים הנוראים אני הולך לשמוע סליחות. ערב אחד בשנה. "שאריות מסורת" כמו שכתב יוסי בנאי בשירו "תרנגול כפרות". הסיבה העיקרית היא הרצון לשמוע את "אדון הסליחות", בסגנון ספרדי, הכי קרוב למה ששרו בבית הכנסת של אבי. במשך כחצי יובל היה אבא הש"ץ והרוח החיה של בית הכנסת "בנימין שמש" של הקהילה העיראקית בתל-אביב, השוכן בפרישמן פינת שלמה המלך.

 

לא זוכר את הסיבה, יש הרבה בתי כנסת של העדה הבבלית בירושלים, אבל אני הגעתי דווקא לבית הכנסת "אור החיים" - יותר ש"סי מבבלי - שברחוב יחזקאל. "פגעתי במקום" באיזו רכיבת אופניים עירונית ושמתי עליו עין. אחר כך למדתי שזה בית הכנסת/ישיבה של הרב ראובן אלבז, המכונה "גדול המחזירים בתשובה", וזה סיקרן.

 

בשעת ערב מאוחרת הגענו זוגתי ואני לסליחות. המקום נראה כמו יריד. בכניסה המון דוכנים של ספרים, מזכרות, כרזות, כולם מסוגת "דברי קודש". אין ספר שלא נפתח בהקדמה ובחתימה של רב מפורסם, משהו המזכיר את "התכנית בחסות". החסות הזאת שווה כסף. מישהו שפתח דוכן לממכר ספרים סמוך לישיבה, נקרא להתרחק מהמקום. נאמר לו: "הרב לא מרשה". יש בלעדיות.

 

הרחוב הומה אברכים. אלפים. גם המון צעירים בג'ינס ובסניקרס. אלה המתחזקים החדשים. וגם מספר גדול של חיילים. רבים הגיעו בדבוקות, נושאים עליהם את נשקם האישי.

 

***

בשלב זה אני נפרד מזוגתי. היא נעה לאורך מסלול עוקף, די ארוך, המבודל בפלריג המתוח לכל אורכו, כדי לקיים את "מצוות ההפרדה". בסופו היא תגיע לעזרת נשים, הנמצאת הרחק-הרחק מאחור. לא זכורה לי מימי בית הכנסת של אבא הפרדה כה קיצונית בין גברים לנשים, אבל זה, כנראה, מסימני התקופה. אין ספק, המסורת זזה ימינה.

 

נדחקתי בתור לאולם. היכל ענק המאוכלס בצפיפות עצומה – אלף, אלפיים, מאז הפגנת "ה-400 אלף", אני נזהר בהערכות - ומאובזר בכל חידושי האלקטרוניקה. ההגברה משוכללת הרמקולים ענקיים, יש מסכים לצופים המרוחקים מהתיבה. סטייל מופע בפארק הירקון. עם זאת, כמו בבית חדש שלא השלימו אותו לחלוטין מיד עם הכניסה, גם כאן נותרו קירות חשופים שלא טויחו, מדרגות בטון שלא רוצפו, דברים שהשלמתם נדחית ונדחית.

 

די מהר, לפי הקסקט והטריקו, מגלים שאני חוצן ומציעים לי כיסא ומדפדפים לי את העמוד המתאים בסידור. נוהג של הכנסת אורחים, אולי גם השקעה לעתיד.

עכשיו כולם ממתינים לרב. ממתינים בסבלנות.

 

פתאום רחש ודריכות. מישהו בכניסה לחש: "הוא מגיע" והקריאה עברה בשרשרת. הרב ופמלייתו נכנסים. יש תחושה של טקס. בחילוניות היינו אומרים "דופק כניסה". ואכן, דופק כניסה עם הרבה הדרת כבוד מודעת לעצמה. אנשים נקבצים במסלול הליכתו, והרב צועד כשיד ימין מורמת קמעא, כדי להקל על המנשקים, כך עד שהוא עולה לתיבה.

אני שם לב שבשורה הקרובה ביותר לרב, מאחורי התיבה, מתיישבת שורה של חיילים, חלקם קצינים. אלה הרכש החדש.

 

טרם תפילה, הרב מציג את הרכש לקהל במופע המזכיר את הכרוז במשחקים של מכבי בכדורסל: "נמצא אתנו רב סרן הא מחיל האוויר וסגן אלוף דא מגולני" ועוד שמות. הקהל מבסוט והקצינים קמים וקדים. רב צבאות ישראל.

 

ואז מתחילה התפילה המונהגת בזוג. קטע אחד הרב אלבז, קטע אחד הרב הקולגה. אני תר בעיני אחר המתפללים ומזהה את המתחזקים החדשים לא רק לפי לבושם, השייך עדיין לסביבה שהם עומדים לעזוב, אלא גם לפי הדבקות. ההוכחה עליהם. נישוק הסידור הוא על גבול הארוטיקה, ההכאה על החזה בקטע "עווינו פשענו" היא חזקה במיוחד, לא, חלילה, נקישה קלה; הקידות כמעט אקסטטיות. הכל מוחצן ומוקצן.

 

***

בחצות מגיע הקטע שלשמו התכנסנו: שירת אדון הסליחות. השירה רמה במיוחד בפזמון "חטאנו לפניך, רחם עלינו". התקרה כמעט עפה. עם קצת יותר תיאום בקולות זה היה יכול להישמע כמו מקהלת הצבא האדום. גיליתי שזה זה עדיין "עושה לי את זה". הזיכרון, הקולות והנוסטלגיה מביאים ריגוש.

 

כדי לא להיתקע בפקק החוצה, אני מקדים לצאת. זה לא מונע ממני להיתקל בדוכן הקופות.

"רוצה קופה הביתה" שאל האברך? "מה עושים עם זה?" תהיתי. "תתרים, נבוא לרוקן בסוף כל חודש". הסברתי שאני גר בצפון, מה שנכון לפי מרשם האוכלוסין, לא בפועל.

"כמה רחוק?" הוא שאל. "ראש הנקרה" עניתי. "אה, בטח באת עם ההסעה מנהריה", אמר האברך וויתר לי. לא ידעתי שבאים מנהריה עד כאן לסליחות.

 

בחוץ שנינו פוגשים חייל בודד, נשען על הגדר. "למה אתה לא בפנים?" שאלנו. "אני לא יהודי, אסור לי", ענה במבטא רוסי. "אז למה באת?" הקשינו. "הייתה הסעה משבטה והמ"פ אמר: 'כולם לעלות.'"

 

מתוך "הזמן הירוק"

 

למאמרים של עזרא דלומי
נכתב בתאריך
19/8/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו