עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קטנות קיבוציות

קטנות קיבוציות

מאת אברהם שרון, 18/8/2014

 

בפעם הבאה שבוחרים שם למבצע - יש להעדיף שם הכי רחוק ממלחמות. למשל, ערוגת פרחים, בושם אהבים, פעמוני שלום

 

הנקודה הקיבוצית

הנקודה הקטנה, הצנועה, הזוהרת שהבהבה - כגחלילית - בחושך העז, העזתי, בקו האש, הייתה הנקודה הקיבוצית. בקשות שבשעות, בארוכים ובארורים שבימים, היא הבהבה שביב אור ותקווה. אני קד ומצדיע לה, כלומר לכם - תושבי הקיבוצים בעוטף-חוטף עזה - וככל שידי הקצרה משגת, מחבק אתכם, גיבורים בעל כורחכם.

 

"אתם הקיבוצניקים"

משמעותו של צירוף המילים הזה היא תלוית נסיבות. תלוי מי ומתי אומרים אותו. בימים אלה, שבהם לב רבים עדיין יוצא אל חברי הקיבוצים בדרום, נדמה כי כולנו, חברי כל הקיבוצים כולם, חוסים תחת מטריית החום והחמלה שנפרשת מעליהם, ובנימת הקול של צירוף המילים הזה מורגשת איזו עדנה קלה של הערכה, נעימה לאוזן.

 

הצעה

אני לא צוק, ודאי לא איתן, רק הססן ופחדן קטן, ובכל זאת, אם יורשה לי:

בפעם הבאה שבוחרים שם למבצע - בהנחה שהשם הנבחר הוא לא ברירת מחדל שפולט מחשב - אני, קטן וזוטר שכמוני, מציע לכנותו לא במונחים המעידים על כוח או על נחישות אלא על משהו אחר, רך יותר. לדוגמה: חופת פרפרים, ערוגת פרחים, שובך יונים, בושם אהבים, פעמוני שלום. משהו הכי רחוק ממלחמות. משהו שיישמע כהפוך על הפוך. לשם יש משמעות. יש לו השפעה. השם נצרב בתודעה, נשאר בזיכרון, כמו תיק בארכיון. אם וכאשר - שלא נדע - אנא מכם, נותני השמות, לכו על כיוון אחר.

 

על מאזני הצדק

על מאזני הצדק אין מקום לשום מלחמה צודקת. לכל היותר, יש בכל אחת משתי כפותיהם מקום למלחמה צודקת, כאשר שום דבר שיונח על הכף הנגדית לא יוכל לאפס את לשון המאזניים.

 

קורל

בשעת צהריים חמה במשרד הקרקעי ביחידת יק"ר (ר"מ 2) בבית החולים, ישבה רב־טוראית קורל ואכלה ספגטי. כשראתה אותנו מיהרה לשלשל אטרייה אדומה אל פיה, בעודה עוטה חיוך חמקני, כמי שנתפסת בחטא. היינו אמורים לקבל מהמשרד מסמך כלשהו שהיה אמור להימצא בידינו ממקום אחר. היא פינתה את השולחן לאלתר ובפיצול קשב מרשים התקשרה, בו זמנית, לשלושה ממלאי תפקידים שונים, בשלושה מקומות שונים, באמצעות שלושה מכשירי טלפון שונים. היא ביקשה, התחננה, צעקה, גערה, החליפה נימה וטונים במיומנות של חוקרת־כליות־ולב מדופלמת. כחלוף חצי שעה פלט מכשיר הפקס את האישור המיוחל. אמרתי לה שהכי טבעי בעולם היה להרים ידיים ולומר "מצטערת, אבל אני לא יכולה לעזור".

"שתבין", אמרה, בעודה כורכת סרט לזנב הסוס שלה, "אצלי, כל מי שנכנס בידיים ריקות יוצא בידיים מלאות. אצלי אין אפס. מכאן יוצאים רק אנשים מרוצים". הלוואי על כל משרתי הציבור - במדים ובלעדיהם - גישה כגישתה של קורל, אשר הדוגמה המופתית שהיא היוותה למושג משרתת ציבור מעמידה אותה בשורה חזיתית אחת עם כל מי שראויים להוקרה ושבח על מילוי תפקיד ללא דופי.

 

שורה תחתונה

בפסנתר הנפש, על הקלידים הסמויים של רבעי הטונים, פרטת בי את היפה בשירי התפילה, אשר שמועה אומרת, כי מחברו הוא אלוהים.

 

מתוך "הזמן הירוק"

למאמרים של אברהם שרון
נכתב בתאריך
18/8/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו