עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

שיתופי - חדשני / תסמונת שטוקהולם בניר עוז

שיתופי - חדשני / תסמונת שטוקהולם בניר עוז

מאת אורי הייטנר, 17/8/2014

 

העצומה של חברי קיבוץ ניר עוז, הקוראים לפתרון מדיני ברצועת עזה מעידה על העדר עקומת למידה כלשהי

 

כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ.

(משלי, כ"ו, י"א).

 

קראתי בתימהון את העצומה של חברי קיבוץ ניר עוז, הקוראים לפתרון מדיני ברצועת עזה. לא בכעס קראתי את העצומה, אף לא שמץ של כעס. תימהון, זאת ההגדרה הנכונה. תימהון על בוחן המציאות של החותמים. השתאות על העדר עקומת למידה כלשהי. ואותו פסוק של החכם מכל אדם מיטיב להגדיר את תחושתי.

    

הרי כל הסבל של חברי ניר עוז, תושבי עוטף עזה, הוא תוצאה ישירה של אותו פתרון מדיני לו הם מטיפים.

 

הבה נבחן כמה נקודות היסטוריות בזמן.

1994 - ישראל נסוגה מן העיר עזה וערי הרצועה בעקבות הסכם אוסלו.

2000 - ועידת קמפ-דיוויד בה הציע אהוד ברק לפלסטינים מדינה עצמאית בקווי 49' (עם חילופי שטחים קלים) ובירתה ירושלים.

2005 - הנסיגה מכל עזה עד קווי 49' ועקירת יישובי גוש קטיף.

 

1994. 2000. 2005. האם התחנות הללו אומרות משהו לחברי ניר עוז? איך התחנות הללו מגדירות את השינויים במצב הביטחון ב"עוטף עזה"? איך התחנות הללו מגדירות את עקומת הטרור מעזה? האם החשבון הפשוט של "14 שנים תחת ירי קסאמים", אינו מחזיר אותנו לשנת 2000, לדוגמה?

 

כל אחת מהשנים הללו, מסמלת קפיצת מדרגה משמעותית ביותר ברמת הטרור מגבול עזה, שתושבי קו העימות הידוע בכינויו המכובס עוטף עזה, ובהם חברי ניר עוז, הם הסובלים העיקריים ממנו. הקשר בין כל קפיצת מדרגה בטרור, לבין הצעד המדיני שקדם לו, הוא מובהק.

 

ניתן להצדיק את אותם צעדים מדיניים, ולהסביר שהם שחררו אותנו משליטה על הפלסטינים, שהם חיזקו את הרוב היהודי במדינה וזה נכון. אבל אי אפשר לסתור את העובדה שכל צעד כזה פגע קשות בביטחון והעצים באופן משמעותי את הטרור. אפשר להשלים עם הטרור, בטענה שזה מחיר שאנו מוכנים לשלם על הפסקת הכיבוש. אפשר לטעון, שעכשיו כאשר אי אפשר עוד לתלות את הטרור בכיבוש, יש הצדקה מלאה להכות בטרור הפלסטיני בכל הכוח, להכריע אותו. אבל לטעון ש"כל הניסיונות החוזרים של ממשלות ישראל לפתור בכוח צבאי את בעיות הביטחון נכשלו. רק פתרון מדיני יבטיח שלום וביטחון..." הרי זו אמירה מגוחכת, מנותקת מן המציאות, הזויה.

 

אומר עודד ליפשיץ, חבר ניר עוז, בראיון לנחום ברנע ב"ידיעות אחרונות": "מעולם לא התנתקנו מעזה. הפכנו את עזה לכלא. אנחנו יושבים מחוץ לכלא, מניחים לוועד האסירים לנהל אותו אבל לא נותנים לאף אחד לצאת. לכן הבכיינות המתקרבנת של הישראלים - שאנחנו יצאנו מעזה והפלסטינים הגיבו ברקטות - היא שקר. חמאס שיגרו רקטות כי לא יכלו לעמוד יותר במצור". פשוט לא ייאמן, איזו אוטוסוגסטיה עשה האיש, כדי לשכנע את עצמו לא להודות שהצעד לו הטיף כל השנים, הביא לתוצאות הפוכות.

 

בהתנתקות, ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, עד גרגר החול האחרון ועקרה את כל יישוביה עד הישראלי האחרון. כל העולם, וישראל בראש, עמדו בתור לסייע לעזה להפוך לסינגפור של המזה"ת. הבחירה של הפלסטינים הייתה אחרת - להפוך את רצועת עזה למפלצת של טרור נגד ישראל.

 

"לא תהיה התנתקות תחת אש", הצהיר שרון ערב ההתנתקות, אבל ההתנתקות הייתה תחת אש. ומיד לאחריה, הפלסטינים הגבירו באופן דרסטי את הירי על עוטף עזה. תחושתם הייתה של ניצול הצלחה - הצלחנו לגרש את הציונים מגוש קטיף, הבאים בתור הם עוטף עזה.

 

רק אחרי עשרה חודשי ירי קסאמים ופצמ"רים על יישובי עוטף עזה, בעקבות חטיפת גלעד שליט, הכריזה ממשלת אולמרט על רצועת עזה כישות עוינת, הטילה סגר ימי וסגרה חלקית את מעברי הגבול. מעברי גבול פתוחים מקובלים בין מדינות החיות בשלום. אין כל סיבה למעברי גבול פתוחים עם מדינה שממנה יורים קסאמים על אזרחי ישראל. במקרה כזה, אך טבעי שהמעברים יהיו סגורים הרמטית. אולם לאורך כל התקופה, מדי יום, כולל בימי "צוק איתן" עברו מאות משאיות אספקה לתוך רצועת עזה. מחומרי הבניה והמלט שהעברנו להם, נבנו מנהרות התופת אל יישובי הדרום.

 

אבל עודד ליפשיץ, שצריך להסביר, קודם כל לעצמו, איך זה שאחרי הנסיגה לה הטיף שנות דור, לא קיבלנו שלום אלא טרור, מדקלם את הנראטיב הבכייני המתקרבן של הפלסטינים, על ה"כלא הגדול", על ה"מצור", כביכול.

 

אין להם ברירה, הוא מסביר. הם חייבים לירות עלינו, הוא מסביר. הם גם חייבים לחפור מנהרות שמהם יכלו לצאת עשרות מחבלים ולטבוח בעשרות חברים וילדים בקיבוצו, ניר עוז. אין להם ברירה.

 

יש הסבר לתופעה הזאת. תסמונת שטוקהולם, היא נקראת בפסיכולוגיה.

 

באוגוסט 1973 נחטפו 4 פקידי בנק בשוד מזוין בשטוקהולם. לאחר ימים ולילות בשבי, רואיינו החטופים בידי פסיכולוגים, ולמרבה ההפתעה הם הפגינו אמפתיה גדולה לחוטפיהם. מחקרים רבים מאז, אוששו את התזה אודות התסמונת הזאת - שוב ושוב נמצאו חטופים שהזדהו עם חוטפיהם.

 

תושבי עוטף עזה הפכו לבני ערובה של חמאס. עודד ליפשיץ וחבריו, מוכי תסמונת שטוקהולם, מזדהים עם חמאס ומסבירים באמפתיה רבה את הטרור המופנה לכולנו, אך בראש ובראשונה אליהם.

   

למאמרים של אורי הייטנר
נכתב בתאריך
17/8/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו