עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

האיום האמיתי

 

האיום האמיתי

מאת אלישע שפירא, 12/8/2014

 

השסעים הפנימיים שנחשפו בתוך המלחמה, גילויי השנאה התהומית כלפי "האחר", מאיימים על עתידנו כאן יותר מכל טיל ומכל מנהרה

 

לפני ימים אחדים היה נראה שהסתיים סבב האלימות האחרון בינינו לבין החמאס. ספק מבצע, ספק מלחמה. עם ישראל שילם מחיר כבד של עשרות הרוגים ומאות פצועים עד למה שאמור היה להיות הפסקת אש למשא ומתן. הפלסטינאים שילמו גם הם מחיר נורא, קרוב לאלפיים חללים ואלפים נוספים של פצועים, והרס כבד שגרם לחצי מליון בני אדם להפוך לפליטים בארצם, ללא קורת גג לראשם. אני רוצה להאמין שגם מעמדת המותקפים והצודקים, איננו אדישים לסבלם של האחרים. הבוקר (יום שישי 8.8.14) הם חידשו את הירי על ישובינו. עד מתי? עד מתי תימשך האש וכולנו נמשיך לשלם מחירים כה כבדים? עד מתי ניתן לארגון דתי קיצוני להכתיב את התנאים לאזור כולו? כולנו, כל המעורבים בסכסוך, משלמים מחיר נורא וכולנו מתומרנים לבחירה כאילו, בין "חיסולו" של ארגון החמאס תוך מרחץ דמים, בלחימה מבית לבית וממנהרה למנהרה, לבין השלמה אילמת עם "התקיעות המדינית" והמשך הירי על יישובינו.

 

סדקים עמוקים

 

המלחמה האחרונה חשפה את הטירוף הקיצוני של החמאס, אך היא חשפה גם את השינויים שעברו על החברה הישראלית, שלא לטובה. מהמראה השתקפה דמותנו החדשה והיא לא הייתה יפה כפי שרצינו לראות את עצמנו. מבעד למעטה הדק של הזדהות עם השכול וגילויי אחדות והתגייסות לשעה, נחשפו סדקים ושסעים עמוקים בעם ישראל. החל מהמחלוקות הגלויות בין הפוליטיקאים בממשלה, תוך כדי ניהול הלחימה, מחלוקות שלא ידענו כמותן תוך כדי הקרבות בעבר, ועד לגילויי השנאה התהומית כלפי "האחר" וגילויי התוקפנות האלימה מול כל מי שחושב אחרת. השסעים הללו מאיימים על עתידנו בארץ הזו יותר מכל טיל ומכל מנהרה. מה יצר והעמיק את השסעים הללו? האם שפלותו ורצחנותו של החמאס בלבד הם שיצרו אותם? מה חלקם של הקיצוניים מבית, אנשי "תג מחיר" והפונדמנטליזם היהודי, בשינוי שעובר עלינו? ואולי גם למשטר החברתי כלכלי השורר כאן בעשרות השנים האחרונות יש חלק בדבר? מה תרמה ותורמת הסגידה המתמשכת לעגל הזהב של ההפרטה, והמדיניות הגורמת לפערים הולכים וגדלים בתוכנו? מאחורי כל השאלות הללו ניצבת אידיאולוגיה המובילה לריסוק האחריות החברתית. כנראה שהתהליכים שהביאו לגילויים המדאיגים הם תוצאת הצירוף הקשה של מאבק קיומי מתמשך ואובדן הביטחון האישי, כאשר הם מתרחשים בחברה שהולכת ומאבדת את הסולידאריות ואת הערבות ההדדית בין חבריה.

 

לשנות את המציאות

 

מי שרוצה לשנות את המציאות הקשה שנחשפה לעינינו בשבועות האחרונים אמור לפעול בעת ובעונה אחת להשגת שתי מטרות. האחת מדינית והשנייה חברתית. שתי מטרות שלמרות שהן שונות זו מזו, הן קשורות זו בזו בחוטים סמויים וגלויים.

 

האחת - להביא להסדרים מדיניים שיאפשרו לנו לחיות כאן בביטחון סביר לשנים רבות. הסדרים שיהיו רחוקים כנראה מהשלום הנכסף, אך יאפשרו להימנע מסבבי האלימות התכופים. הסדרים שאם הם יחזיקו מעמד מספר שנים הם עשויים להיות "פרוזדור" לשלב הבא. תוצאות סבב האלימות האחרון, שעדיין לא הסתיים בעת כתיבת הדברים, יחד עם השינויים שחלו בחלק מהעולם הערבי, נותנים תקווה לתחילתו של הסדר חדש ואולי אפילו פירוז, מלא או חלקי, של רצועת עזה. מהלך חשוב כשלעצמו אך רחוק מלהיות מספיק. ללא ניהול מו"מ רציני עם הרשות הפלסטינית אי אפשר יהיה לקיים לאורך זמן את השותפות החשובה שנוצרה עם הגורמים המתונים בעולם הערבי. השותפות עם מצרים, ירדן, סעודיה וכמובן אבו-מאזן. ללא התקדמות ממשית לקראת פתרון שלם יותר לעם הפלסטיני, פתרון של מדינה ריבונית סמוכה למדינת ישראל, יהיו כל ההסדרים האחרים הסדרים לזמן קצר. כאן נעוץ עיקר הקושי, היות ופתרון סביר שיהיה מקובל על העם הפלסטיני יחייב אותנו לוותר על רוב שטחי יהודה ושומרון. אלה הם השטחים שהם לב ליבו של הסכסוך בין העמים. הקושי מתעצם שבעתיים, היות שכולנו לוקים בשיתוק מחשבתי ומעשי מול הקבוצות הדתיות הפנאטיות בשני הצדדים. מסבירים לנו שעם אלה ועם אלה לא נוכל להתקדם לשום מקום. כאן חשוב לומר שהקושי הוא גם האתגר. כדי לצאת (אולי) מהשיתוק, עלינו לטפח כל ניצוץ של מחשבה מקוריות ופתוחה, ולפעול באותה הנחישות, כמו שאנחנו יודעים לעשות ולפעול במלחמות. ברוח הזמן, בהפוך על הפוך, עלינו לחצוב בסלע ולחפור את המנהרות שיובילו לחיים ויפסיקו את מחול ההרס והמוות.

 

להחזיר את הסולידאריות החברתית

 

המטרה השנייה היא שינוי הכיוון בחברה הישראלית. שינוי שמטרתו חידוש הסולידאריות החברתית. שינוי שמשמעותו ויתור על האמונה המוחלטת ב"שלטון השוק". ויתור על האידיאולוגיה המנחה את ההנהגה הישראלית בעשרות השנים האחרונות. זו המדיניות החברתית כלכלית שהצמיחה את המחאה של קיץ 2011. המחאה שיותר מכל יצאה כנגד שחיקתו המתמשכת של מעמד הביניים, המעמד שהוא הנושא העיקרי של המשק, החברה והביטחון. המחאה לא השיגה את מטרותיה, אך היא שינתה את השיח הציבורי והמניעים שהוציאו עשרות אלפים לרחובות לא נעלמו. הסדקים והשסעים המדממים לא אוחו. לא צריך להיות נביא או בן נביא כדי להבין שאם תמשיך החברה הישראלית להתקדם במסלול בו היא צועדת, לא ירחק היו בו תחדור האלימות גם למאבקים החברתיים בתוכנו. כבר קרו דברים כאלה בהיסטוריה האנושית. כאן ניסגר המעגל, בקשר שבין מצוקה לשנאת האחר. מי שמעומק הקיפוח והתסכול מוצאים נחמה ותחושה מסוימת של שייכות, בטיפוח רגשות של "עליונות גזעית לאומית", אל מול ה"אחר". האחר הוא כל מי שאינו "אנחנו". מי שאינו מהעם, השבט, המשפחה "שלנו", ומי שאינו חושב "כמונו". אלה הם שורשי חוסר הסובלנות עד כדי אלימות מילולית ופיזית. כדי שהתופעות הללו לא יעמיקו וכדי שנתגבר על הסדקים והשסעים הפנימיים, וכדי שנצא ממעגלי האלימות, החיצונית והפנימית, יש לחתור להשגת שתי המטרות גם יחד. לשנות את הכיוון המדיני ולשנות את הכיוון החברתי. ויפה שעה אחת קודם.

 

מתוך "הזמן הירוק"

 

 

למאמרים של אלישע שפירא
נכתב בתאריך
12/8/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו