עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

קיבוץ במלחמה

קיבוץ במלחמה

מאת יזהר בן-נחום, 10/8/2014

 

חרף ההבדלים בין בעלי ממ"ד לאלה שאין להם, וחרף ההבדלים בין ה"סלאמס" לווילות, צלחנו את המלחמה ללא מתחים חברתיים

 

בכל מלחמה, כולל במלחמה הזאת (ואנא, אל תבלבלו לי את המוח עם השאלה מה ההבדל בין מבצע למלחמה) מדברים על כל התכונות האנושיות היפות שמתגלות במלחמה. אני מוכן לוותר על המלחמה וגם על התכונות היפות שמתגלות בה, אבל זה ממילא לא בשליטתי. בכל הנוגע לקהילת בית קמה, כפי שכולנו יודעים, אין צורך במלחמה כדי לגלות איזו קהילה יש כאן, אבל לנוכח כל הוויכוחים שעדיין ממשיכים להתנהל בתנועה הקיבוצית אני שואל את עצמי מה הן התובנות שניתן להפיק ממצב של מלחמה על מידת הרלוונטיות של כל המלל הזה.

 

לכאורה, בתחפושת הדביקה של אחדות שעם ישראל עוטה על עצמו בכל מלחמה מיטשטשים כל ההבדלים בין צורות החיים והשיטות הכלכליות השונות. כולם עושים דברים בהתנדבות ובחינם ובכל זאת, גם במצב מלחמה ואולי דווקא במצב מלחמה ההבדלים בולטים יותר. ניקח, למשל, את ההבדלים ברמת הדיור. לא פעם נאמר ונכתב, גם בטור הזה וגם במקומות אחרים, כי ההבדלים בין ה"סלאמס" והווילות בבית קמה אינם יוצרים מתיחות חברתית בין הקיבוץ וההרחבה מכיוון שהדינמיקה החיובית בקהילה שבנינו כאן חזקה יותר, אבל מה קורה לכל השמן זית זך הזה במצב שבו ההבדל בין בית בלי ממ"ד לבית עם ממ"ד הופך משאלה של רמת חיים לשאלה של החיים עצמם?

 

מסתבר שגם במבחן הזה עומדת קהילת בית קמה בהצלחה. אני, לפחות, עוד לא שמעתי אף מילה של התמרמרות או קנאה בהקשר הזה (וגם לא בכיוון ההפוך, כמו, למשל, המחירון השונה בחדר האוכל). המשפט שאני קורא ושומע שוב ושוב: "התנועה ממליצה לקיבוצים להעדיף קבלה מלאה לחברות על פני הרחבה, כדי שהמצטרפים החדשים יהיו שותפים ולא שכנים", נשמע תלוש מהמציאות בבית קמה בימים כתיקונם, כמו גם בימים שאינם כתיקונם.

.

בימים שאינם כתיקונם, כבר אמרנו, כולם חברים ואחים, אבל כמו במשל הידוע על הנמלה והצרצר, למי שדאג בימי שלום לבנות, או לפחות לא להרוס, כלים של שותפות, יש בימי מלחמה כלים טובים וזמינים יותר לממש את הפרץ הפתאומי והזמני של חברות ואחווה. קיבוץ בצפון, לדוגמה, שהפריט את חדר האוכל, יכול לגלות נדיבות בעת מלחמה ולארח משפחות או ילדים מעוטף עזה בלי לדרוש תשלום, אבל קיבוץ שבשם ההתחדשות כביכול ו"הפרט במרכז", לא רק הפריט את חדר האוכל אלא סגר אותו לגמרי, יתקשה יותר לתת לנדיבות בעת מלחמה ביטוי פיזי. יש קיבוצים שאין בהם אפילו מרכולית וכדי לקנות לחם או חלב בין אזעקה לאזעקה צריך לנסוע לעיר הסמוכה או לפחות לצומת הקרובה. גם המרפאות נסגרו בחלק מהקיבוצים. יש מרפאה אזורית וספרייה אזורית. מי אמר שבכל יישוב קטן חייבים להחזיק מוסדות שירות נפרדים?

 

עד כאן התייחסתי לתשתיות פיזיות, שבימי חירום אי אפשר להקים יש מאין, אבל התשתית הארגונית אינה פחות חשובה. בבית קמה לא חיכינו שתפרוץ מלחמה כדי להקים ועדת תרבות, מועצת חינוך ומערכת מסועפת ופעילה של חינוך בלתי-פורמלי בכל הגילים, ועדת ספורט, צוות חירום יישובי (צח"י), צוות רווחה יישובי שמפעיל מועדון לוותיקים בכל יום שני בשבוע וצוות "חמישי על המים". "כל הוועדות האלה" ("מי צריך כל כך הרבה וועדות?") לא קמו ולא מתפקדות בהצלחה בזכות ועדת מינויים או "דין התנועה". התשתית האנושית הזו, שנרתמה כולה למאמץ המשותף של קהילת בית קמה לצלוח את הימים שנחתו על ראשנו, מורכבת מאנשים שגרים במקום הזה ועושה להם טוב לפעול למען הכלל. אני חושש מאוד שהם לא קראו את ההנחות האידיאולוגיות של הקיבוץ הארצי מ-3.4.1927 (אולי חוץ מאיתי זיידנברג), אבל במעשים הם חזקים. זה החוזק של בית קמה, בימי מלחמה ובימי שלום.

  

למאמרים של יזהר בן נחום
נכתב בתאריך
10/8/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו