עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

אין 'קיבוץ מופרט'!
 

אין "קיבוץ מופרט"!

מאת עמיקם אסם, 14/7/2014

 

הזכות הלגיטימית שלך או שלי ל"יותר", מחייבת אותנו להשתתף במימון ה"יותר" הזה: בחדר האוכל, בלימודים ובבריכה

 

קיבוץ ש"הופרט", קרי: שהעביר לבעלות חבריו נכסים, מפעלים, קרקעות, מבני ציבור כגון - מועדון, בריכה, חדר אוכל וכדומה - הוא אינו קיבוץ גם על פי דין - ולכן כשמדברים בקיבוץ על "הפרטה", אין הכוונה, ל"הפרטת הקיבוץ" המתוארת לעיל - אלא ל"הפרטת" נושאים שונים ובהם סדרי חיים מתחומים שונים (כגון תחום העבודה, הלימודים, הפנאי,..) לאחריותו - ומכאן גם לסמכות הפרט.

 

בכל הקיבוצים (כן! בכל הקיבוצים!) מתבצעים מזה שנים רבות הליכי הפרטה שונים - וכדי לא להתיש את קוראי אסתפק בציון שניים מהן:

 

האחד - המעבר מ"תקציב אישי" ל"תקציב כולל" שהשימוש בו יהיה באחריות ובסמכות החבר כנגזר (לדעתו!!) מצרכיו השונים(!)

 

ההפרטה השנייה והיותר משמעותית הייתה המעבר ל"לינה משפחתית", שהציב מיד שאלה מאתגרת: איך מבטיחים לכל הילדים בכל המשפחות תנאי מגורים הולמים והוגנים? ואכן המהלך הזה שינה את מדיניות חלוקת הדירות, ובין השאר הביא לכך, שמשפחות עם ילדים קבלו עדיפות בכניסה לדירות חדשות, שהיו גם כן גדולות יותר מדירות המגורים של הוותיקים, שילדיהם "ישנו קודם בבתי הילדים".

 

"אבל" מזדעקים היום אי אלה מחברינו הטובים "היום אני משלם בכניסה לבריכה, משלם במכבסה, בחדר האוכל, משלם פה ב...ומשלם גם שם ....האם זו אינה הפרטת הקיבוץ???

 

"למי אנחנו משלמים" אני שואל את המזדעקים ותשובתם הניתנת משום מה בטון כועס: "מה למי? לקיבוץ!!?" ואני ממשיך: "ומי זה הקיבוץ, למי הוא שייך ולאיזו קופה נכנס הכסף?" את התשובה: "לקופתנו המשותפת" הם מתקשים לומר ובמקום זאת שואלים: "אבל.. למה, בעצם, אנו משלמים לעצמנו?" ואני משיב במשפט-מורה - הדרך של פרופ' ישעיהו לייבוביץ', שאמר: "כל צורך תובע את סיפוקו" - (ואני מוסיף: קודם כל מבעליו!) ו"כל ערך תובע את מחירו" וגם כאן אני משלים: קודם מן המבקש לממשו! שכן הזכות הלגיטימית שלך או שלי ל"יותר" כי אנו רוצים או אפילו זקוקים לו, מחייבת אותנו להשתתף במימון ה"יותר" הזה: כך בחדר האוכל, בלימודים ואפילו בבריכה... אבל אם אחד מאתנו מתקשה לממן את המינימום שהוא זקוק לו...(לא רק כי "מתחשק" לו לקבלו ) התחייבנו בהחלטה משותפת - להעניק לו ולשכמותו "רשת בטחון" תומכת, ידועה ומוסכמת. למה? כי זה קיבוץ!

 

כן... זה לב הקיבוץ!

 

אחד הכותבים בזמננו הירוק העניק לחדר האוכל הקיבוצי את השם המבזה (קודם כל את הכותב...) "מרכז האבסה". אז הרי לכם סיפור אמיתי.

 

יועץ ארגוני הגיע מארה"ב ובשיחה, בה השתתפתי גם אני, אמר כך: "יש לכם מוצר אדיר בונה קהילה, אז קדימה... הפכו אותו למשהו שאפשר למכור כי יש לו הרבה דורשים..." על השאלה המוכרת "סליחה, על מה אתה מדבר?" הוא השיב לנו בסיפור הבא:

 

מהנהלת "גוגל" התבקשתי לערוך סקר מוטיבציה בקרב עובדיה והצגתי לעובדים ארבע שאלות: האם אתה עושה את העבודה שאתה טוב בה? האם אתה מרגיש שאתה תורם? האם מקום העבודה שלך מבטא הערכה לעבודתך? האם מתגלמים אותך כראוי? על כל השאלות התשובה הרווחת הייתה "כן!" ואז שאלתי - האם אתה רואה עצמך ממשיך במקום עבודתך שנים רבות? התשובה הרווחת הייתה, "לא!". על שאלתי "למה לא?" התשובה של רובם הייתה כזאת: אני בא בבוקר לעבודה, מתיישב בין שני קירות ומחשב, בשמונה אני מוציא סנדויץ' מהתיק ואוכל בכוך שלי. ב-12:30 אני יורד פעם לפיצריה, פעם לקיוסק, פעם יושב ברחוב ואוכל את שהבאתי מהבית... ואז חוזר לכוך וממשיך עד הערב".. כשרציתי להבין עוד קצת אמרתי: "בחר מילה המתארת הכי טוב את מצבך". המילה הרווחת הייתה - "בדידות"...

 

"אז מה עשית עם זה?" שאל אחד מקבוצתנו... והוא ענה: "את מה שלמדתי מכם, הצעתי להם לגוגל להקים חדרי אוכל ולכם אני מציע שתיקחו את זה כפרויקט של התנועה, הציגו את חדר האוכל כבעל ערך קהילתי חברתי ושווקו אותו - כרעיון עם תכנית מימוש". החברה צחקו.. אמרו שהיה נחמד... ברכו אותו בהצלחה והתפזרו מרוצים מעצמם בלי לעשות דבר... ו... כעבור שלוש שנים מאז אותה שיחה התפרסם השנה בעיתונות האמריקאית כי "חברת גוגל הקימה במפעליה 50 (חמישים!) חדרי אוכל".

 

אני, וכנראה גם האחרים שהשתתפו באותה שיחה, הבנו במה מדובר. למה לא הייתה לנו יד במימוש הרעיון הזה - איני מבין עד היום.

 

לסיכום: חדר האוכל (המומחים ללשון אומרים "חדר האכילה") היה והינו גם היום לב הקיבוץ.

 

"לב ?" שאלה אותי חברה מקיבוץ גדול שיש שם חדר אוכל... "אז מה קורה אם סוגרים אותו?" תשובתי המחויכת הייתה "התקף לב?" "ואז מה?" שאלה... והפעם השבתי בשתי מילים מוכרות: "הסוף ידוע!"

 

מתוך "הזמן הירוק"

 

נכתב בתאריך
14/7/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו