עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

דת האדם

דת האדם

מאת אלישע שפירא, 24/6/2014

 

היה יסוד כמעט משיחי באמונה שהנה בכוח תודעתנו ורצוננו ניצור "אדם חדש", שהוא פרי האמונה בו והוא נשוא האמונה בעת ובעונה אחת

 

בשונה מהנהוג לחשוב על זיקתם של הראשונים ל"דת העבודה", או למה שאפשר לכנות "דת הקולקטיב", אם הייתה להם דת, הייתה זו "דת האדם", זאת למרות שהיו מסרבים לקרוא לאמונתם "דת". הצעירים שייסדו את הקיבוצים והקבוצות, בעשורים הראשונים של המאה העשרים, היו ברובם אנשים בעלי הכרה ותודעה חילונית. הם באו מבתים דתיים ספוגי מסורת של דורות. הם לא התכחשו למורשתם היהודית אך הם חיפשו תכנים חדשים והם חיפשו את הקשר והחיבור לרוחות הקידמה ולרעיונות הכלל אנושיים של התקופה. במקום האלוהים הם שמו במרכז את האדם. ההומניזם האוניברסאלי שלהם לא היה חף מטעויות כואבות, כפי שקורה לכל תנועה חדשה ובכל מהפכה, וזו אכן הייתה מהפכה של ממש. באותה תקופה טעו רבים וטובים בעולם כולו להאמין שהמהפכה הקומוניסטית ברוסיה תביא בכנפיה "אביב חדש לאדם".

 

הייתה זו טעות טרגית, אך היא לא הורידה דבר מעוצמת אמונתם באדם. ה"קולקטיב" לא היה עבורם בבחינת תכלית עליונה, הוא היה בעיניהם המכשיר הנכון להעלאת האדם. כל אדם. עבורם בני האדם לא נועדו להיות "שמן על גלגלי החברה והמדינה". להיפך, החברה הינה התנאי ההכרחי לצמיחתו של האדם. בשפתו של מרקס הצעיר, מטרתה של החברה הסוציאליסטית היא "מימוש עצמי מרבי למרב חבריה". מימוש עצמי במובן של מיצוי היכולות והתרומה לאדם ולחברה. מה שבתנועות הנוער הייתה "ההגשמה העצמית", להבדיל מ"המישמוש העצמי", המתפנק והאגואיסטי. מה שבשפה הרווחת היום מסתכם בשתי המילים הקצרות: "בא לי".

 

המימוש האנושי אינו מנותק מהעובדה שהאדם חי בחברה ואיכות החברה בה הוא חי - היחסים בין חבריה והערבות ההדדית הקיימת בה - אינם רק "כלי". הם תכלית לעצמה. תכלית שהיא תנאי וסיכוי למימוש העצמי כפי שתיארנו אותו. ממרחק הזמן אפשר אולי לראות את אמונתם של הראשונים באדם ובחברה כתמימות, ויש גם מי שלועגים להם היום מרום פיכחונם העקר. אך בין שמעריכים את אמונתם ובין שרואים בה תקלה, אי אפשר שלא להתרשם מהעוצמה הסוחפת שהייתה לדת החדשה, "דת האדם" - דתם של רבים וטובים באותה תקופה. אחד הביטויים היותר יפים לאמונה זו הן מילותיו של המשורר שאול טשרניחובסקי, המילים שהיו כמעט להמנונה של דת האדם:

 

"שחקי שחקי על החלומות,
זו אני החולם שח.
שחקי כי באדם אאמין,
כי עודני מאמין בך.

כי עוד נפשי דרור שואפת,
לא מכרתיה לעגל פז,
כי עוד אאמין גם באדם,
גם ברוחו, רוח עז".

 

כוחה של התודעה

 

שיאה של הדת החדשה הייתה האמונה במה שהם קראו "האדם החדש". היה יסוד כמעט משיחי באמונה שהנה הנה, בכוח תודעתנו ורצוננו ניצור "אדם חדש". אדם שהוא פרי האמונה בו והוא נשוא האמונה בעת ובעונה אחת. משהו המזכיר יסודות קבליים מחד גיסא ואת תורתו של מרקס מאידך גיסא. הפרשנות הפשטנית הרווחת, מייחסת למרקס את הקביעה כי "ההוויה (המציאות) מעצבת את תודעתו של האדם". בשונה מהפרשנות הרווחת, מרקס תיאר את היחס בין ה"הוויה" ל"תודעה" כיחס דיאלקטי, של השפעה הדדית. אליבא ד'מרקס, האדם שונה ומיוחד מכל יצור אחר ביכולתו לשנות את המציאות בכוח תודעתו. הוא בונה ערים, מטה נהרות, בונה מכונות ומחשבים, בעזרתם הוא משנה את סביבת חייו הפיזית והתודעתית. כך אנחנו, בני האדם, משנים ומעצבים את סביבתנו החברתית, וכל אלה חוזרים ומשפיעים על תודעתנו. הטיעון המרקסיסטי פוגש במקום כלשהו את הטיעון הקבלי, האומר כי האדם יכול בכוח רצונו לשנות את רצון האל. להשפיע על האלוהות החובקת כל, שהיא ההוויה בתוכה אנו חיים ופועלים. כך קרה שמתוך נקודות מוצא שונות צמחו ענפים מעניינים של תפיסות שיש בהן יסוד משותף של דת חדשה, "דת האדם". אמונה המשלבת הסברים רציונאליים חובקי עולם ואדם, יחד עם רעיונות שצמחו מתוך תחושות משיחיות ואמונה קיצונית באדם וברוחו, כפי שהיטיב לנסח זאת המשורר.

מתוך "הזמן הירוק"

נכתב בתאריך
24/6/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו