עדכונים מהמטה השיתופי לחץ כאן!

לאן מכאן (55) - באין תכנית
 

לאן מכאן (55) - באין תכנית

מאת חן יחזקאלי, 22/6/2014

 

לפני כשנתיים, כשמאור בני האהוב היה כבן שלוש וחצי, הוא רכב עם אמו על אופניה והייתה להם תאונה. שנתיים אחרי, לפני מספר ימים הצעתי לו לתת לי להרכיב אותו על הרמה של האופניים שלי והוא סירב. ביקשתי הסבר והוא השיב: "אני לא עולה על דברים שאני לא יכול לרדת מהם בעצמי". בתרגום לשפה צבאית-מדינית, קוראים לזה "אסטרטגיית יציאה".

 

הלוואי שלמנהיגינו הייתה חשיבה אסטרטגית שכזו. על שאלת מטרת המבצע הנוכחי, כמו בכל המבצעים הקודמים, הם מדברים רק בנוסחאות שחוקות ומעורפלות. על אסטרטגיית היציאה, כלומר, על השאלה באיזה מצב יוכרז על סיום המבצע, אינם אומרים דבר.

 

תמיד כשאני מותח ביקורת על מבצע צבאי של ישראל אומרים לי: יחזקאלי, מה אתה רוצה, שנשב בחיבוק ידיים ונעבור לסדר היום? כאילו שהדיון הוא על מה שרוצה חן יחזקאלי. וכאילו שיש רק שתי החלופות הללו - להילחם ללא מטרה מדינית או לשבת בחיבוק ידיים ולעבור לסדר היום. כאילו שאי אפשר אפילו לנסות לחשוב על חלופות נוספות. למשל, להכריז כי מטרת המבצע היא להפיל את ממשלת חמס ולשים במקומה ממשלה שתחתום אתנו על שלום. או, יותר טוב: להכריז כי אנו מזמינים את הרשות הפלסטינית להכריז על מלחמה משותפת נגד ארגוני הטרור (ולא רק לעזור לנו בתיאום הביטחוני). או להצהיר שהמבצע ייגמר כאשר ההנהגה הפלסטינית תכריז כי היא מסגירה לידינו את חוטפי הילדים ואת שולחיהם, מושכת את ידיה מן הטרור, מכירה בישראל (לא "כמדינת הלאום היהודי": אלא ישראל. נקודה.) ויושבת אתנו למשא ומתן על שלום. או אולי יש לדרוש גם הכרה בלאום הפלסטיני, שהרי ברור שראשי ארגוני הטרור פועלים בשם האומה-דת-שפה הערבית-מוסלמית תוך התעלמות גורפת מן הצורך הבוער של האומה הפלסטינית בשלום ובנורמליזציה. או שראש הממשלה יצהיר כי הוא מזמין את ראש הרשות לנאום בכנסת, או יציע לו להזמינו לנאום במוקטעה, ולאחר מכן להיכנס לשיחות שלום אישיות בין שני המנהיגים, כשהסעיף הראשון יהיה כיצד להחזיר את הילדים הביתה ולחדול מכל פעולות האיבה. או כל שילוב של הנ"ל. או אולי משהו אחר בכלל.

 

כל אלה הם רעיונות שאני שולף מן השרוול, בלי שנדרשתי לשם כך אפילו לדקה של מחשבה. אין בהם כדי לשלול את המבצע המתקיים כיום. להיפך: יש בהם לרתום אותו ליעדים מדיניים אשר יתנו לו את ההצדקה הנדרשת. אני מודה: כששר הכלכלה שלנו אמר בחדשות שמטרת המבצע היא לעשות שהחברות בחמאס תהיה בבחינת כרטיס כניסה לגיהינום, גם לי זה עשה טוב על הלב לכמה שניות. גם בלב שלי יש לפעמים שנאה ותאוות נקם. אבל תפקידה של מנהיגות הוא לייצר תקווה.

 

מטרתו של מבצע צבאי של מדינה אינה יכולה להיות צבאית, אלא רק מדינית. בישראל תלויות ועומדות כל המטרות המדיניות על השלום. לכן, בלי שלום אין לנו תקווה. ממילא, מלחמה חכמה יכולה להיות רק זו שבאה לכפות שלום. אלא שבישראל אין מדברים על מלחמה חכמה אף פעם, רק על מלחמה צודקת, ומבטאים הסכמה גורפת שאי אפשר (או אסור) לכפות שלום, וזאת בניגוד לאינספור דוגמאות לאורך ההיסטוריה.

 

מדוע מלחמה אינה יכולה להיות גם צודקת וגם חכמה? לפי האתוס הישראלי כל מלחמותינו היו צודקות היות שכולן נכפו עלינו. אמנם טענה זו אינה אמת (וגם הטענה ההפוכה אינה אמת: שאת כל מלחמותינו יזמנו), אך לא זו הנקודה אלא זו: שהטענה האמורה מבטאת את הדעה היותר כללית כי מלחמה צודקת היא רק זו שנכפית עלינו, כלומר שאין לנו בה לא יוזמה ולא בחירה. ממילא אין אנו יכולים לנהוג בה בחוכמה, כי חוכמה מניחה יוזמה ובחירה. ממילא נובע שמלחמה לא יכולה להיות גם צודקת וגם חכמה. אמנם אמת היא כי המבצע הנוכחי הוא אחד החכמים שהיו לנו אי פעם, ועל כל פנים אחד היותר כירורגיים. אך בכל זאת הוא אינו חכם עד כדי כך שיהיה מונחה על ידי מטרה מדינית כלשהי. כיצד ניתן לרתום את מלחמתנו לצורך בשלום? כיצד ניתן להגיע לשלום? מהם המכשולים? כיצד עוקפים אותם או מתגברים עליהם? אני יודע: לא תמיד יש תשובות על כל השאלות. אבל היה מנחם אותי קצת אילו רק ידעתי שמנהיגינו שואלים אותן, ושהם אינם אוסרים על עצמם לבקש עזרה כשאינם יודעים את התשובה. כך גם אמרתי למאור בני: אין זה חשוב שתוכל לרדת לבד. חשוב שתדע לבקש עזרה.

    

למאמרים של חן יחזקאלי
נכתב בתאריך
24/6/2014



הרשמה לניוזלטר שלנו